כן, אני מסכים שהכותרת אינה בלשון ''פוליטקלי קורקט'', אך כך גם ההתנהגות הנסקרת.
למרבה הצער עלתה לשלטון בטורקיה המפלגה האיסלאמית, בראשות
ארדואן, אשר משחק משחקי עוועים של כבוד, כח ודת. הוא עשה עצמו נפגע משלא הוזמן לתווך עוד בין ישראל לחמאס ולפת''ח. שיחק את הנפגע משלא הודיעו לו מראש על מבצע עופרת יצוקה, ועושה מאמצים לפגוע בישראל בכל הזדמנות. חבל, אבל זה האיש. לא אנו העלינו אותו לשלטון ולא בעינינו הוא משתדל לשאת חן.
חלק ניכר מן האיסלאם נמצא כיום בשלב של התלהמות ונטיה לקיצוניות.
בריה''מ פלשה לאפגניסטן והוכתה שם מכה ניצחת בידי כוחות מקומיים ומתנדבים מוסלמים מרחבי העולם המוסלמי. הנצחון, שהושג בעזרת תמיכה מסיבית של הסי.אי.איי. האמריקאי, הלהיב והלהיט את הרוחות בכל העולם המוסלמי: הנה מדינה מוסלמית, מפגרת יחסית, יכלה למעצמה עולמית!!
לאחר מכן התפרקה בריה''מ וכל המדינות המוסלמיות שנשלטו על ידה יצאו לעצמאות. בצ'צ'ניה המשיכה מנהיגות מוסלמית להלחם ברוסים ובקושי המרד דוכא בינתיים.
מורדים מוסלמים הרימו ראש במקומות שונים בעולם, מטמילים במזרח אסיה ועד למחתרת המוסלמית בפיליפינים; החמאס תפס את השלטון בעזה; במצרים נטפלים למיעוט הקופטי, ובדרום סודן, בדרפור, המוסלמים קוטלים במיעוט הנוצרי שחור העור.
פקיסטן הצליחה לגנוב את סודות הגרעין והצטיידה בנשק אטומי, לתפארת האיסלאם.
ארה''ב האדירה נפגעה מקומץ מתאבדים של אל-קעידה ושוטים רבים ברחבי העולם המוסלמי ראו בכך מקור גאווה.
גם טורקיה, שמאז
אתאטורק, ''אבי האומה'', דגלה בחילוניות, ובהפרדת הדת מהמדינה, חוזרת במהירות לחיק האיסלאם. יחסינו אתה תלויים על-בלימה. התנהגותו של ארדואן כלפינו איומה ונוראה. הטלויזיה הטורקית מציגה סרטי אימה אנטי-ישראלים. קל מאד לומר: גם טורקיה היא לצרינו ולצאת נגדה. האם את זאת אנו רוצים?
טורקיה סוערת כנגד ישראל. ארדואן הצליח להסית את ההמונים נגדנו, אך עוד לא את כולם. הדרך הנכונה היא לילך לפי אותו כלל עתיק: ''והמשכיל ידום לעת ההיא''. שתוק, התכופף קצת, בלי חלילה לפגוע בכבודך, ותן לרוח הזלעפות הזו לעבור, בתקוה שתיטול עמה את ארדואן.
השאלה היא, כאותו משל עתיק על הכרם והשועל: ''האם את חפץ לאכול ענבים או לריב עם השומר?''. דומה שהמדיניות הישראלית עד כה העדיפה לאכול את הענבים, גם אם טעמם נימר מעט והמליח.
ומה עשה סגן שר-החוץ שלנו? בלשון פשוטה: הוא הקדיח את התבשיל.
יחסי-חוץ בין מדינות הם נושא עדין. הדיפלומטיה היא מלאכה עדינה. למלחמות יש צבא ומצביאים. ליחסי שלום יש דיפלומטיה. מעבר לכך: שגריר מייצג את מדינתו, וכבודו הוא כבודה. אסור לפגוע בשגריר של מדינה זרה, ואפילו הסתבך בפרשיות כאלו או אחרות. זוכרים עוד כאן את בסיוני, השגריר המצרי העליז.
על-כן סגן שר-החוץ, דני אילון, טעה טעות גסה כאשר השפיל את שגריר טורקיה,
אחמד אוגוז ג'ליקול, שהוא אדם מכובד, הנושא בתפקיד שנעשה קשה ובלתי-נעים, עם תהפוכות מנהיגו. לא מזמינים שגריר ונותנים לו לחכות, לא פוגשים בו ונמנעים מללחוץ את ידו. גם לא מושיבים אותו על כסא או ספה נמוכים מהכסא עליו יושב מארחו.
האמנם היינו זקוקים להשפלה זו? האם בכך נבנה כבודנו הלאומי?
אכן, ''רדיפת הכסאות'' היא מחלה ישראלית ידועה. רבים מחוליה ישובים בכנסת. אך להעביר את תורת הכסאות ליחסי-חוץ?
זו היתה פשוט דיפלומטיה בגובה הישבן!
ראוי היה להתנצל מיד בפני השגריר. אם מישהו בישראל החליט, חלילה, לצאת למלחמה נגד טורקיה – די לו שיכיר בדרישת הארמנים להכיר בטבח שנעשה בהם כרצח עם. זו תהא טפשות כרגע, אך מלחמת גובה הישבנים הינה טפשות גדולה ממנה.
