האמריקאי השקט היה גיבור הספר בשם זה של גראהאם גרין על מלחמת ויאט-נאם הראשונה, זו של הצרפתים.

זה היה צעיר אמריקאי תמים, בנו של פרופסור, שקיבל את החינוך הטוב ביותר באוניברסיטת הרווארד, אידיאליסט בעל כל הכוונות הטובות. כשנשלח לוויאט-נאם, הוא רצה לעזור לבני המקום להתגבר על שתי הרעות החולות בעיניו: הקולוניאליזם הצרפתי והקומוניזם. מבלי לדעת דבר וחצי דבר על הארץ שבה פעל, הוא גרם לאסון. הספר מסתיים בטבח המוני, פרי מעשיו. הוא תאם את הקלישאה: ''הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.''

מאז כתיבת הספר עברו 54 שנים, אך נראה שהאמריקאי השקט לא השתנה מאז. הוא עדיין אידיאליסט (לפחות בעיני עצמו), עדיין רוצה להביא ישועה לעמים זרים ורחוקים שאין לו מושג עליהם, עדיין גורם לאסונות נוראים: בעיראק, באפגניסטן, ומחר, כנראה, גם בתימן.

הדוגמה העיראקית היא הפשוטה ביותר.

חיילי ארצות-הברית נשלחו לשם כדי להפיל את משטר-העריצות של סדאם חוסיין. היו, כמובן, גם מטרות פחות אידיאליסטיות, כגון השתלטות על הנפט של עיראק ומיקום כוח צבאי אמריקאי בלב אזור הנפט במזרח התיכון. אולם לציבור האמריקאי הוצגה ההרפתקה כמבצע טהור להפלת עריץ מגואל-בדם, המסכן את העולם בפצצות גרעיניות.

זה היה לפני שש שנים, והמלחמה עדיין נמשכת. ברק אובמה, שהתנגד למלחמה מתחילתה, הבטיח להוציא משם את האמריקאים. בינתיים, וחרף כל הדיבורים והתוכניות, הסוף לא נראה באופק.

מדוע? מפני שלמקבלי-ההחלטות בוושינגטון לא היה מושג על הארץ שהם התכוונו להביא לה אושר ועושר, מכאן ועד עולם.

עיראק הייתה מלכתחילה מדינה מלאכותית. השליטים הבריטיים הרכיבו אותה ממחוזות עות'מאניים שונים, כדי לשרת את האינטרסים הקולוניאליים שלהם. הם המליכו מלך ערבי סוני על הכורדים, שאינם ערבים, ועל השיעים, שאינם סונים. שורה של רודנים, כל אחד אכזר מקודמו, מנעו את התפרקות המדינה לגורמיה.

למתכננים בוושינגטון לא היה עניין בהיסטוריה, בדמוגרפיה ובגיאוגרפיה של הארץ, שאליה נכנסו ברגל גסה. בעיניהם זה היה פשוט לגמרי: צריך להפיל את הרודן, לכונן מוסדות דמוקרטיים לפי הדגם האמריקאי, לקיים בחירות, וכל השאר יסתדר מעצמו.

הם לא התקבלו בפרחים, כפי שציפו. הם גם לא מצאו את הפצצה הגרעינית של סדאם. כמו הפיל האגדי בחנות-חרסינה, הם רמסו את הכול, הרסו את המדינה ושקעו בביצה.

אחרי שנים של פעולות צבאיות קטלניות, שלא הביאו לשום מקום, מצאו תרופה זמנית יעילה. לעזאזל האידיאליזם, לעזאזל כל המטרות הנעלות, לעזאזל כל תורות-הלחימה – הם פשוט קונים בכסף את ראשי השבטים, שהם-הם המציאות העיראקית.

עכשיו אין לאמריקאי השקט מושג איך לצאת. הוא יודע שאם אכן ייצא, המדינה עלולה להתפרק בטבח הדדי.

שנתיים לפני שפלשו לביצה העיראקית, נכנסו האמריקאים לבוץ של אפגניסטן.

מדוע? מפני שארגון בשם אל-קאעדה (''הבסיס'') טען שהוא אחראי לפיצוץ המגדלים-התאומים בניו-יורק. ראשי אל-קאעדה שהו באפגניסטן, ושם היו מחנות-האימונים שלהם. לאמריקאים היה הכול ברור – לא היה צורך במחשבה שנייה (ובעצם, גם לא במחשבה ראשונה.)

אילו היה להם ידע מזערי על ארץ-היעד הוא היה גורם להם, אולי, היסוס מסוים. אפגניסטן הייתה תמיד בית-קברות לפולשים. אימפריות גדולות ברחו ממנה כשהזנב בין רגליהן. כי בניגוד לעיראק השטוחה, אפגניסטן היא ארץ של הרים, גן-עדן ללוחמי גרילה. יש בה כמה עמים שונים ואין-ספור שבטים, שכול אחד מהם קנאי לעצמאותו.

את המתכננים בוושינגטון זה ממש לא עניין. נראה שכול הארצות דומות בעיניהם, ואין הבדל בין חברה לחברה. גם באפגניסטן צריכה לקום דמוקרטיה לפי הדגם האמריקאי, צריך לקיים בחירות חופשיות והוגנות, והופ – כל השאר יסתדר.

הפיל נכנס לחנות-החרסינה מבלי להקיש בדלת, והשיג ניצחון מפואר. חיל-האוויר הפציץ, הצבא כבש בלי בעיות, אל-קאעדה נעלם כלא היה, הטליבאן (''בחורי הישיבה'') ברחו. הנשים יכלו שוב לצאת לרחוב ללא כיסוי-ראש, הילדות יכלו לשוב לבתי-הספר, שדות האופיום פרחו, וכך גם בני-חסותה של ארצות-הברית בעיר-הבירה.

אלא מה? המלחמה נמשכת, שנה אחרי שנה. מספר האבידות האמריקאיות הולך וגדל. לשם מה? איש אינו יודע. המלחמה כאילו הפכה לישות עצמאית, ללא מטרה, ללא סיבה.

אמריקאי פשוט היה יכול שאול את עצמו: מה, לכל הרוחות, אנחנו עושים שם?

הסיבה המיידית, גירוש אל-קאעדה מאפגניסטן, כאילו הושגה. אל-קאעדה איננו – אם בכלל אי-פעם היה קיים דבר כזה.

אמרתי פעם שאל-קאעדה הוא המצאה אמריקאית, ושאוסמה בן-לאדן נשלח על-ידי משרד-הליהוק המרכזי של הוליווד למלא את התפקיד. הוא פשוט מתאים מדי.

זוהי, כמובן, הגזמה. אבל לא לגמרי. ארצות-הברית זקוקה תמיד לאויב חובק-עולם. בעבר זה היה הקומוניזם העולמי, שסוכניו התחבאו מאחורי כול עץ ומתחת לכל באלאטה. אבל קרתה תקלה, ברית-המועצות ובנותיה קרסו, והיה צורך דחוף באויב חדש. הוא נמצא בג'יהאד העולמי של אל-קאעדה. השמדת ''הטרור העולמי'' הפכה ליעד האמריקאי עליון.

היעד עצמו הוא שטות. הטרור אינו אלא סוג של לחימה. משתמשים בו ארגונים שונים ומשונים, השונים זה מזה ומטרותיהם שונות זו מזו, בארצות השונות זו מזו. מלחמה ב''טרור העולמי'' כמוה כמלחמה ב''תותחנות העולמית'' או ב''חיל-הים העולמי''.

תנועה חובקת-עולם בהנהגת אוסמה בן-לאדן פשוט אינה קיימת. תודות לאמריקאים, הפך השם אל-קאעדה למותג-יוקרה עולמי בתחום ארגוני-הגרילה, כמו ''מקדונלד'' ו''ארמאני'' בתחומי המזון והאופנה. כל ארגון מוסלמי לוחם יכול לאמץ לעצמו את השם הזה – אין אפילו צורך לבקש זיכיון מבן-לאדן.

בעבר נהגו השליטים בארצות-החסות של אמריקה בעולם לקרוא לכל מתנגדיהם הפנימיים ''קומוניסטים'', כדי לזכות בחסדי פטרוניהם. עכשיו הם קוראים להם ''אל-קאעדה''.

איש אינו יודע איפה נמצא בן-לאדן – אם הוא נמצא בכלל – ואין שום תימוכין לכך שהוא נמצא באפגניסטן. יש המאמינים שהוא שוהה בפקיסטן השכנה. וגם אילו היה מתחבא באפגניסטן – איזו הצדקה יש לנהל מלחמה ולהרוג הרבה אלפי בני-אדם כדי ללכוד ולהרוג איש אחד?

יש אומרים: או קיי, אז אין בן-לאדן. אבל צריכים למנוע בעד הטליבאן לחזור.

למה, בעצם? מה זה עניינם של האמריקאים מי שולט באפגניסטן? אפשר לתעב קנאים דתיים בכלל, ואת הטליבאן בפרט – אך האם זו עילה למלחמה אינסופית?

אם בני אפגניסטן עצמם מעדיפים את הטליבאן על פני סוחרי-האופיום השולטים בקבול, זה עניינם. נראה שזה אכן כך, מכיוון שהטליבאן שולטים שוב במרבית הארץ. אין זה עילה טובה למלחמה נוסח ויאט-נאם.

אבל איך יוצאים משם? אובמה לא יודע. במלחמת-הבחירות הבטיח, בקלות-ראש של מועמד, להגביר את המלחמה שם, כפיצוי על היציאה מעיראק. עכשיו הוא תקוע גם שם וגם שם – ובקרוב הוא יהיה, כנראה, תקוע גם במלחמה שלישית.

בימים האחרונים אנחנו שומעים יותר ויותר על תימן. תימן – אפגניסטן שנייה, ויאט-נאם שלישית.

הפיל משתוקק להיכנס גם לחנות זו. וגם הפעם לא איכפת לו איזו חרסינה יש בה.

אני יודע רק מעט על תימן, אבל מספיק כדי לדעת שרק משוגע יסתבך שם. גם זו מדינה מלאכותית, המורכבת משני חלקים שונים – המדינה של צנעה בצפון והמדינה (הבריטית לשעבר) בדרום. במרבית הארץ ההררית שולטים שבטים לוחמניים, הקנאים לעצמאותם. כמו באפגניסטן, זוהי ארץ אידיאלית ללוחמת גרילה.

גם שם יש ארגון הקורא לעצמו בשם הגרנדיוזי ''אל-קאעדה של חצי-האי ערב'' (אחרי שהקנאים התימנים התאחדות עם אחיהם בסעודיה). אבל המהפכה העולמית מעניינית את ראשי הארגון פחות מאשר עולם המלחמה והאינטריגות בין השבטים בינם לבין עצמם ובינם לבין הממשלה ה''מרכזית'', עולם בעל היסטוריה של אלפי שנים. רק טיפש גמור יכניס את ראשו למיטה שכזאת.

השם ''תימן'' אומר ארץ-הימין. (בעיני מי שמסתכל בעיר מכה ממערב, תימן היא מימין וסוריה משמאל.) הצד הימני קשור באושר, ושמה של תימן אכן קשור בערבית למילה אושר (''אל-ימנה''). הרומאים קראו לה ''ערביה פליקס'' (''ערב המאושרת'') מפני שהתעשרה מהמסחר בתבלינים.

(אגב, כדאי לאובמה לזכור שמנהיג אחר של מעצמת-על עולמי, הקיסר אוגוסטוס, ניסה בשעתו לפלוש לתימן והובס בבושת-פנים.)

אם האמריקאי השקט, בתערובת של אידיאליזם ובורות, יחליט להביא לשם את הדמוקרטיה וכל שאר הדברים הטובים, יהיה סוף לאושר הזה. האמריקאים ישקעו בביצה נוספת, רבבות ייהרגו בעוד מלחמה מיותרת, והכול ייגמר באסון.

יכול להיות שהבעיה טמונה, בין השאר, בארכיטקטורה של וושינגטון.

העיר הזאת מלאה בבנייני-פאר ענקיים, המאכלסים את המיניסטריונים ושאר המשרדים של מעצמת-העל היחידה בעולם. העובדים בארמונות אלה חשים בעוצמה האדירה של האימפריה. הם מסתכלים בראשי-השבטים באפגניסטן ובתימן כמו שקרנף מסתכל על נמלים המתרוצצות בין רגליו. הקרנף דורך עליהן אף מבלי להרגיש בכך. אבל הנמלים אינן מתות.

לפי זה, האמריקאי השקט הוא בן דמותו של השטן ב''פאוסט'', יצירתו של גתה, המגדיר את עצמו כ''כוח הרוצה תמיד ברע ויוצר תמיד את הטוב'' – אבל במהופך.

---