משהו מוזר קרה בימים האחרונים במצריים.

כ-‏1400 פעילים מרחבי העולם באו אליה בדרך לרצועת-עזה. במלאת שנה למלחמת ''עופרת יצוקה'', הם היו אמורים להשתתף שם בהפגנה בלתי-אלימה נגד המצור המתמשך, ההופך את חייהם של מעל 1.5 מיליון תושבי הרצועה לבלתי-נסבלים.

באותה השעה היו צריכות להיערך פעולות-מחאה ברחבי העולם. בישראל תוכננה הפגנה גדולה בתל-אביב. ''ועדת המעקב'' של האזרחים הערביים ארגנה פעולה בגבול עזה.

בהגיע הפעילים הבינלאומיים למצריים, ציפתה להם הפתעה. ממשלת-מצריים אסרה את נסיעתם לעזה. האוטובוסים שלהם נעצרו בפאתי קהיר והוחזרו על עקבותיהם. יחידים שהצליחו להגיע לסיני באוטובוסים רגילים הורדו מהם. כוחות-הביטחון המצריים ערכו ציד על הפעילים.

הפעילים הזועמים צבאו על השגרירויות שלהם בקהיר. הרחוב שלפני השגרירות הצרפתית הפך למחנה-אוהלים, שהוקף בשוטרים. המפגינים האמריקאיים התכנסו לפני שגרירותם ודרשו להיפגש עם השגריר. כמה פעילים – בני 70 ומעלה - פתחו בשביתת-רעב. בכל המקומות נתקלו המפגינים ביחידות-העילית של המשטרה המצרית, מצוידות באמצעים לדיכוי מהומות, כשברקע בלטו תותחי-מים אדומים.

לבסוף, אחרי-משא ומתן מייגע, נמצא פיתרון מצרי אופייני: למאה מפגינים הותר להגיע לרצועה. השאר נשארו בקהיר, מבולבלים ומתוסכלים.

בשעה שהמפגינים הסתובבו בקהיר וחיפשו ביטוי לזעמם, התקבל בנימין נתניהו בארמון הנשיא בלב העיר. מארחיו יצאו מגדרם כדי להלל ולשבח את תרומתו לשלום, ובעיקר את ''הקפאת הבנייה'' בהתנחלויות בגדה – הקפאה מדומה, שאינה כוללת את ירושלים המזרחית.

חוסני מוברק ונתניהו כבר נפגשו בעבר - אך לא בקהיר. הנשיא המצרי הקפיד על כך שהפגישות תתקיימנה מעבר לתעלת-סואץ, בשארם אל-שייח' – הרחק ממרכזי האוכלוסייה המצרית. ההזמנה לקהיר הייתה, על כן, מחווה רבת-משמעות להידוק היחסים.

כמתנה מיוחדת לנתניהו הסכים מוברק שמאות ישראלים יבואו למצריים כדי להשתטח על קברו של הרב יעקוב אבו-חצירא, שמת ונקבר בעיר דמנהור במצריים לפני 130 שנה, בדרכו ממרוקו לארץ-ישראל.

יש משהו סמלי בניגוד זה: חסימת דרכם של המפגינים הפרו-פלסטיניים לעזה והזמנת החסידים הישראליים לדמנהור.

לכאורה, עצם ההשתתפות של מצריים במצור על רצועת-עזה מדהימה.

המצור הישראלי הוטל הרבה לפני ''עופרת יצוקה'', והוא הופך את הרצועה ל''בית-הסוהר הגדול ביותר בעולם'', כפי שנאמר פעמים רבות. הוא כולל למעשה את הכול, חוץ מתרופות חיוניות ומצרכי המזון הבסיסיים ביותר. הסנטור האמריקאי ג'ון קרי, המועמד לשעבר לנשיאות, נדהם לשמוע שהמצור כולל גם פסטה – צה''ל קבע שאטריות הן מותרות. זהו מסוג ''הכול כלול'' – מחומרי-בניין עד למחברות של ילדי בית-ספר.חוץ ממקרים הומניטאריים קיצוניים ביותר, אין נפש חיה יכולה להיכנס מישראל ומהגדה לעזה ומעזה לישראל ולגדה.

אבל ישראל שולטת רק בשלושה מארבעת הצדדים של הרצועה. בצפון ובמזרח שולט צה''ל בגבול-היבשתי, במערב שולט חיל-הים בגבול הימי. הגבול הרביעי, הדרומי, נשלט על-ידי מצריים – ולכן לא היה ערך למצור כולו, אלמלא היו המצרים משתתפים בו.

לכאורה, זה אינו מתקבל על הדעת. מצריים טוענת לכתר המנהיגות של העולם הערבי. היא המדינה בעלת האוכלוסייה הערבית הגדולה ביותר, והיא ממוקמת במרכז העולם הערבי. לפני חמישים שנה היה נשיא מצריים, גמאל עבד-אל-נאצר, אליל העולם הערבי כולו, ובמיוחד של הפלסטינים. איך יכולה מצריים לשתף פעולה עם ''האויב הציוני'', כפי שנקראה ישראל אז בפי המצרים, כדי לרמוס ולהכניע 1.5 מיליון אחים ערביים?

עד לא מכבר מצאה ממשלת מצריים פיתרון, שגם הוא אופייני לחכמת-החיים המצרית, בת 6000 שנות היסטוריה. היא השתתפה במצור אך העלימה עין ממאות המנהרות שמתחת לגבול עזה-מצריים, שבהן עברה האספקה היומיומית לתושבים (במחיר מופרז וברווחים גדולים לסוחרים המצריים), יחד עם זרם אמצעי-לחימה. גם בני-אדם עברו שם – מפעילי-חמאס ועד לחתנים וכלות.

עכשיו זה עומד להשתנות. מצריים החלה בהקמת קיר-ברזל לאורך כל הגבול עם עזה. זוהי שורה של עמודי-פלדה, המוחדרים עמוק לתוך האדמה, כך שכל המנהרות תהיינה חסומות. זה יחנוק את אוכלוסיית הרצועה סופית.

כאשר כתב זאב ז'בוטינסקי לפני שמונים שנה על הצורך להקים ''קיר הברזל'' נגד הפלסטינים, הוא לא חלם שהערבים הם שיעשו זאת, פשוטו כמשמעו.

מדוע הם עושים זאת?

יש כמה הסברים. הציניקנים מצביעים על המענק האמריקאי העצום – קרוב לשני מיליארד דולר – שמצריים מקבלת מארצות-הברית בחסות ישראל. מענק זה היה פרס על הסכם-השלום בין מצריים לישראל, והשדולה הישראלית בקונגרס האמריקאי יכולה להביא בכל עת לביטולו.

אחרים מאמינים שמוברק חושש מפני התחזקות החמאס. הארגון התחיל את דרכו כשלוחה פלסטינית של ''האחים המוסלמים'', שהיא האופוזיציה העיקרית למשטרו. לכן מעוניין מוברק בהתחזקותו של אבו-מאזן, הנתמך גם על-ידי ממשלות ארצות-הברית וישראל. ציר קהיר-ריאד-עמאן-רמאללה עומד מול ציר עזה-דמשק, הקשור בציר טהראן-חיזבאללה. רבים מאמינים שאבו-מאזן מעוניין בהידוק המצור על עזה כדי להזיק לחמאס, אויבי נפשו.

מובארק כועס על חמאס, המסרב לרקוד לפי חלילו. כמו קודמיו, הוא דורש מהפלסטינים למלא את הוראותיו. הנשיא עבד-אל-נאצר כעס בשעתו על אש''ף (הארגון הוקם על-ידו כדי להבטיח שליטה מצרית בפלסטינים, אך כאשר יאסר ערפאת השתלט על הארגון, אש''ף פרק מעליו את האפוטרופסות המצרית.) הנשיא אנוור סאדאת כעס על אש''ף מפני שדחה את הסכם קמפ-דיוויד, שהבטיח לפלסטינים ''אוטונומיה''. איך מעזים הפלסטינים, עם קטן ומדוכא, שלא לקבל את ''עצותיו'' של האח הגדול?

כל זה סביר, אך העמדה המצרית תמוהה בכל זאת. המצור המצרי על עזה הורס את חייהם של מיליון וחצי בני-אדם, גברים ונשים, זקנים וילדים, שרק חלק קטן מהם פעיל בחמאס. הדבר נעשה בגלוי, בפרהסיה, לעיני מאות מיליוני ערבים ומיליארד ורבע מוסלמים. גם במצריים עצמה יש מיליוני בני-אדם המתביישים בהשתתפות ארצם בהרעבת אחים ערבים.

זוהי מדיניות מסוכנת מאוד. מדוע מוברק עושה זאת?

התשובה האמיתית היא, כנראה, שאין לו ברירה.

מצריים היא אומה גאה מאוד. כל מי שהיה במצריים יודע שגם המצרי העני ביותר שופע גאווה לאומית ונעלב בקלות כאשר נפגע הכבוד הלאומי. זה הוכח שוב לפני כמה שבועות, כאשר המצריים הפסידו במשחק-כדורגל מול אלג'יריה, ומצריים התנהגה כאילו הפסידה במלחמה.

''מראש הפירמידות האלה, ארבעת אלפי שנים מביטות בכם!'' קרא נפוליון לחייליו לפני שכבש את קהיר. כל מצרי חש ש-‏6000 שנות היסטוריה מביטות בו כל הזמן, ויש האומרים 8000.

תחושה עמוקה זו מתנגשת במציאות, שבה מעמדה של מצריים נעשה עלוב יותר ויותר. סעודיה משפיעה יותר ממנה, דובאי הפכה למרכז כלכלי עולמי, איראן הופכת למעצמה אזורית חשובה ממנה. בניגוד לאיראן, שבה קראו האייתוללות למשפחות להסתפק בשני ילדים, הילודה המצרית אוכלת בה כל חלקה טובה, והארץ אינה יוצאת ממעגל העוני.

בעבר הצליחה מצריים לכפר על חולשותיה הפנימיות בהישגים חיצוניים. העולם ראה במצריים את מנהיגת העולם הערבי, והתייחס אליה בכבוד. לא עוד.

כוחה של מצריים ירדה פלאים. לכן אין למוברק ברירה אלא למלא אחרי הוראות ארצות-הברית - שהן, בפועל, הוראות ישראליות. זהו ההסבר האמיתי להשתתפותה במצור.

בדברי היום לפני המפגינים, אחרי שצעדנו בלב תל-אביב במחאה על המצור, התאפקתי מלהזכיר את חלקה של מצריים בו.

אני מודה שחשתי חיבה רבה לאנשים שפגשתי במצריים. ''האיש ברחוב'' המצרי הוא מסביר-פנים להפליא. בהתנהגות האנשים זה לזה בולטת נינוחות, חוסר-תוקפנות וחוש-הומור מיוחד במינו. הם שומרים על כבוד עצמי גם בתנאי הצפיפות והמצוקה הקשים, ולא שמעתי קיטורים. בכל אלפי שנות ההיסטוריה לא היו במצריים יותר משלוש-ארבע מהפכות.

יש, כמובן, צד שני לסבלנות המצרית: ההשלמה עם המציאות אחראית במידה רבה לקיפאון הכלכלי, החברתי והפוליטי של מדינתם וחברתם.

נדמה שהעם המצרי מוכן לקבל את הכול. מאז ימי הפרעונים ועד הפרעה הנוכחי, קל לשלוט בו. אך יכול לבוא היום שבו הגאווה הלאומית תגבר גם על הסבלנות הזאת.

כישראלי, אני מוחה על המצור הישראלי. אילו הייתי מצרי, הייתי מוחה על המצור המצרי. כאזרח העולם, אני מוחה נגד שניהם.

---