השבוע הייתה לי שעה של אושר.

הייתי בדרכי הביתה, כשבידי ספרו החדש של ויליאם פולק על איראן. אני מעריך מאוד את האיש החכם הזה, לשעבר בכיר במשרד-החוץ האמריקאי.

הלכתי לאורך הטיילת של תל-אביב, ובא לי חשק לרדת לחוף. תפסתי כסא באחד מבתי-הקפה על החול, שתיתי קפה ועישנתי נרגילה. קרן שמש חורפית נעימה ציירה פס של זהב על הים, איש אחד רכב בחסקה על הגלים המעוטרים בקצף לבן.

החוף היה כמעט עזוב. איש זר ניפנף לי מרחוק, כמה צעירים מחו''ל ביקשו ממני שאיפה מהנרגילה שלי. מפעם לפעם העפתי מבט לעבר יפו הרחוקה, העולה מתוך הים, אחד המראות היפים בארץ.

לרגע חייתי בעולם שכולו טוב, הרחק מהמציאות המדכאת בארץ, המשתקפת בעיתון הבוקר. ואז נזכרתי שהרגשתי כך לפני הרבה-הרבה זמן.

זה היה לפני כ-‏68 שנים, באותו המקום בדיוק. גם אז זה היה ביום חורפי נעים, מול ים רוגש. הייתי בחופשת-מחלה, אחרי התקפה חמורה של טיפוס. שכבתי על החול בכסא-נוח, התחממתי בשמש החורפית המלטפת, הרגשתי שכוחותיי חוזרים אליי אחרי המחלה המתישה ושכחתי את מלחמת-העולם הרחוקה. הייתי בן 18, ובמשך כמה רגעים הכול היה מושלם.

אני זוכר את הספר שקראתי: ''שקיעת המערב'' של אוסוולד שפנגלר. זאת הייתה יצירת-ענק, שני כרכים עבים, ובה צייר ההיסטוריון הגרמני תמונה שונה לגמרי של ההיסטוריה האנושית. לא עוד נוף שטוח, שבו מוביל קו ישר מהתרבות העתיקה, דרך ימי-הביניים אל העת החדשה – התמונה שהייתה מקובלת אז - אלא נוף של רכסי-הרים, שבו מזדקרות תרבויות רבות, האחת אחרי השנייה, כשכל אחת נולדת, מתבגרת, מזדקנת ומתה, כמו יצור אנושי.

ישבתי וקראתי, וממש הרגשתי איך האופקים שלי מתרחבים. מדי פעם הנחתי את הספר, כדי לעכל את התובנות שחדרו לראשי. גם אז התבוננתי ביפו היפהפייה, שהייתה אז עיר ערבית.

שפנגלר הגיע למסקנה שכל תרבות חיה כאלף שנה ומסתיימת באימפריה עולמית, שאחריה קמה תרבות חדשה. לדעתו תסתיים התרבות המערבית באימפריה עולמית גרמנית (שפנגלר היה, כמובן, גרמני,) ואחריה תיוולד תרבות חדשה ברוסיה. הוא צדק והוא טעה: אמנם קמה אימפריה עולמית, אך לא הגרמנים הקימו אותה אלא האמריקאים. והתרבות החדשה תיוולד, מן הסתם, בסין.

בינתיים שולטת ארצות-הברית בעולם, וזה מוביל, כמובן, ישר לברק אובמה.

הקשבתי לנאומו בטכס קבלת פרס-נובל. הרושם הראשון שלי היה שזה די חצוף: לבוא לטקס-השלום ולהצדיק שם את המלחמה. אבל כאשר קראתי את הנאום שנית ושלישית, מצאתי בו גם אמיתות שאין להכחישן. גם אני חושב שיש, למרבה הצער, גבול לאי-האלימות. שום אי-אלימות לא הייתה עוצרת את היטלר. יש רגעים, שבהם אין מנוס ממלחמה. הצרה היא שתובנה זו משמשת לעיתים קרובות תירוץ לתוקפנות. כל מי שפותח במלחמה מטופשת, שאין לה סיכוי לפתור את הבעיה שלשמה התחילה, או במלחמה שמטרתה נלוזה – טוען שאין ברירה.

אובמה ניסה להלביש את התג הזה של ''אין ברירה'' דווקא על מלחמת אפגניסטן – מלחמה אכזרית, מיותרת ומטופשת בעליל, ממש כמו שלוש המלחמות האחרונות שלנו.

דברי אובמה ראויים למחשבה. אפשר וצריך להתווכח עליהם. אך היה מוזר להשמיע אותם דווקא בטכס של הענקת פרס-שלום. מן הראוי היה להשמיע אותם באקדמיה הצבאית האמריקאית, וסט פוינט, שם נאם שבוע לפני כן.

(הומוריסט גרמני הזכיר את העובדה שאלפרד נובל, יוצר הפרס, הוא האיש שהמציא את הדינמיט. ''זהו סדר-הדברים הנכון,'' אמר, ''קודם מפוצצים את הכול לרסיסים, ואחר-כך עושים שלום.'')

הייתי מצפה מאובמה שישמיע באוסלו חזון עולמי אמיתי, במקום הרהורים נוגים על טבע האדם ונצחיות המלחמה. נשיא ארצות-הברית, במעמד חגיגי כזה, באוזני האנושות כולה, צריך היה להצביע על הצורך בסדר עולמי חדש, שחייב לקום במהלך המאה ה-‏21.

שפעת-החזירים מדגימה כיצד תופעה קטלנית יכולה להתפשט תוך ימים על פני כדור-הארץ כולו. קרחונים הנמסים בקוטב הצפוני יכולים להטביע איים שלמים באוקיינוס ההודי. צניחת מחירי הנדל''ן בשיקאגו עלולה לדון למות ברעב מאות-אלפי ילדים באפריקה. השורות שאני כותב עכשיו - להבדיל - יגיעו תוך דקות להונולולו ולברזיל.

כדור-הארץ הפך ליחידה אחת – מבחינה מדינית וכלכלית, צבאית ואקלימית, תקשורתית ורפואית. זה מחייב סדרים משפטיים וחוקתיים חובקי-תבל. מנהיג שהוא גם פילוסוף צריך לשרטט דרכים ליצירת סדר עולמי מחייב – סדר שיהפוך מלחמות כפיתרון בעיות לנחלת-העבר, שימנע משטרי-דיכוי בכל הארצות ושיסלול את הדרך לעולם בלי מגפות ורעב. בוודאי לא מחר, לא בדורנו, אבל לבטח כמטרה שיש לשאוף אליה ולפעול לאורה בכל מעשה.

אין ספק שאובמה חושב על כך, אך הוא מייצג מדינה המתנגדת לכל סדר עולמי מחייב. טבעי לה למעצמה עולמית שתתנגד לסדר עולמי, שייטול את הכוח ממנה ויעביר אותו למוסדות עולמיים. לכן מתנגדת ארצות-הברית לבית-המשפט הבינלאומי, מפריעה למאמץ העולמי להצלת כדור-הארץ ולחיסול כל הנשק הגרעיני. לכן היא מתנגדת למימשל עולמי אמיתי שיתפוס את מקום האו''ם, המשמש כיום בעיקר כזרוע מדיניות-החוץ האמריקאית. לכן משבח אובמה את ברית נאט''ו, שהיא זרוע צבאית של ארצות-הברית, ומפריע להקמת כוח בינלאומי אמיתי.

החלטת הנורווגים להעניק את הפרס לאובמה גבלה בגיחוך. בנאומו באוסלו לא עשה אובמה עצמו שום מאמץ כדי לספק בדיעבד הצדקה של ממש להחלטה זו. הרי הפרס לא נועד לפילוסופים, אלא לאנשי-מעשה.

כאשר נבחר אובמה כנשיא, היינו מוכנים לאכזבה מסוימת. ידענו ששום פוליטיקאי אינו יכול להיות כל-כך מושלם כפי שנראה ונשמע אובמה המועמד. אבל האכזבה היא הרבה יותר גדולה, הרבה יותר מכאיבה מכפי שציפינו.

היא משתרעת כמעט על פני כל התחומים האפשריים. הוא לא יצא עדיין מעיראק, אך נכנס בשתי רגליו לתוך הביצה של אפגניסטן – מלחמה המאיימת להיות יותר ארוכה ויותר מטופשת אף ממלחמת ויאט-נאם. מי שיחפש הגיון במלחמה זו לא ימצא. אי-אפשר לנצח בה, ואי-אפשר אפילו לקבוע מה זה ניצחון במלחמה זו. היא מכוונת נגד המטרה הלא-נכונה – נגד העם האפגאני במקום נגד ארגון אל-קאעידה. זה כמו לשרוף בית כדי לגרש ממנו את העכברים.

הוא הבטיח לסגור את מחנות-העינויים בגואטנמו ובמקומות אחרים – הבטיח, ועדיין לא קיים.

הוא לא הביא ישועה להמוני המובטלים בארצו, ו''החתולים השמנים'' ממשיכים לשלוט במדינה, חומסים וזוללים, כמו מימים ימימה.

תרומתו לעניין האקלים מצטמצמת בעיקר למלים יפות, והוא הדין לגבי השמדת הנשק להשמדה המונית.

נכון, הרטוריקה השתנתה. השחצנות הצדקנית של ממשלת בוש התחלפה בסגנון פייסני יותר ובשאיפה להסכמים הוגנים. אין לזלזל גם בזה. אבל זה לא הרבה.

כישראלי, אני חושב במיוחד על יחסו לסכסוך שלנו. כשנבחר, תלו בו תקוות רבות, אפילו מוגזמות. הפרשן אלוף בן ניסח זאת השבוע ב''הארץ'' כך: חסידיו תיארו אותו כשילוב של הנביא ישעיהו, האם תרזה ואורי אבנרי. אני מוחמא מהחברה שהכניס אותי לתוכה וצריך גם להסכים: כגודל התקווה, גודל האכזבה.

בכל נאומו הארוך באוסלו הקדיש לנו אובמה 10 מלים: ''אנחנו רואים במזרח התיכון שהסכסוך בין יהודים וערבים הולך ומתקשה.''

אז קודם כל, הסכסוך אינו בין יהודים וערבים. הוא בין ישראלים ופלסטינים. זהו הבדל חשוב, וכשרוצים לפתור בעיה, מוטב לדייק בהגדרתה.

ובעיקר: זוהי הערה של מסתכל מהצד. של צופה היושב בכורסה ומסתכל במסך הטלוויזיה. של מבקר-תיאטרון המחווה את דעתו על הצגה. האם כך צריך נשיא ארצות-הברית להסתכל בסכסוך?

אם הסכסוך נעשה יותר קשה, יש לארצות-הברית, ולאובמה עצמו, חלק נכבד בכך. התקפלותו בעניין ההתנחלויות וכניעתו הטוטאלית לשדולה הפרו-ישראלית באמריקה הן שמעודדות את ממשלתנו למחשבה שהרשות נתונה והכול מותר.

תחילה חשש בנימין נתניהו מפני הנשיא החדש. אך החשש הזה נמוג לגמרי, ועכשיו מתייחסת ממשלתנו לאובמה ולאנשיו בזלזול הגובל בבוז. ההסכמים שנעשו עם הממשל האמריקאי הקודמת מופרים בריש גלי. הנשיא ג'ורג' בוש הכיר ב''גושי ההתנחלות'' תמורת ההתחייבות להקפיא את שאר ההתנחלויות לצמיתות ולפנות את כל ההתנחלויות שהוקמו אחרי מארס 2001. אף התנחלות אחת לא פורקה, והשבוע העניקה הממשלה מעמד של ''אזורי עדיפות'' לעשרות התנחלויות שמחוץ לגושים, וביניהן קני-הפורעים הכהניסטיים הגרועים ביותר. מאחת ההתנחלויות האלה יצאו השבוע הפורעים ששרפו מסגד מוסלמי.

ה''הקפאה'' היא בדיחה. בתיאטרון האבסורד הזה עורכים המתנחלים, בצורה מתוכננת ועל-חשבון הממשלה, הצגה של התנגדות להקפאה. המשטרה אינה מפעילה נגדם גז פלפל וגז מדמיע, כדורי-גומי ואלות – אותם האמצעים המופעלים מדי שבוע על-ידי אותה המשטרה נגד מפגינים ישראליים המוחים על עוולות הכיבוש. היא גם לא פושטת על ההתנחלויות בלילה ועוצרת פעילים, כפי שהיא עושה עכשיו בבילעין ובכפרים פלסטיניים אחרים.

בירושלים נמשכת, כמובן, תנופת ההתנחלות, משפחות פלסטיניות מושלכות מבתיהן לקול תרועת המתנחלים, והמפגינים הישראליים המעטים נגד העוול נשלחים לכלא ולבתי-החולים. האגודות המבצעות את העוול מקבלות מאמריקה תרומות המשוחררות ממס-ההכנסה – כך שאובמה עצמו משלם עבורם למעשה.

במשך שעה מאושרת בכסא הנוח על שפת-הים נדחקה המציאות הקשה הצידה. עד שהגעתי הביתה, מהלך של עשר דקות הליכה, חזרה ונחתה עלי בכל עוצמתה. זה בהחלט לא הזמן לכיסאות-נוח. יש עדיין מאבק שצריך לגייס ולשנס את כל הכוחות כדי לנצח בו.

ואובמה? אויבמה.

---