בשנת 1475 ישבו בעיר טרינטו באיטליה 3 משפחות של יהודים (30 איש בערך) שעסקו במסחר וברפואה. הם חיו בשלום ובשלווה בעיר עד שהגיע לעיר נזיר אחד שהסית נגד היהודים ולבסוף אף גרם כנראה לעלילת דם נגדם: ילד נוצרי נעלם ערב הפסח והבישוף המקומי שחשד ביהודים ערך חיפוש בבית היהודי המכובד ביותר אך לא מצא דבר. למחרת נמצאה גופת הילד צפה בבאר של אותו יהודי שרץ מיד ודיווח לשלטונות על מציאת אותה גופה (מה שמלמד כנראה שלא ידו הייתה במעל הזה). הכנסיה התנפלה על כך מיד ועצרה את כל היהודים שהיו בעיר ולאחר עינויים קשים וחקירות הודו חלק מהם במעשה (חלק אחר מת בעינויים ואחד הצליח להתאבד). המשפט נגמר בהרשעתם של היהודים וזה הביא כמובן לגל של פרעות ביהודים בכל רחבי אירופה ובעיקר באיטליה.

אבל מסתבר כנראה שגם לכנסיה היה הענין הזה מוגזם שכן לא עבר הרבה זמן ושליח של האפיפיור הגיע לעיר ואחרי שבדק את הפרוטוקולים של המשפט הודיע לאפיפיור שהמשפט היה מבוים וכל היהודים שנשפטו ונדונו למוות היו בעצם חפים מפשע. הוא גם זיהה מי באמת היה הרוצח ודרש להעמידו לדין. האפיפיור אישר את מסקנותיו של השליח אך לא עבר הרבה זמן ונזירים אחדים פרסמו שהשליח ושליט העיר (שקבעו את חפותם של היהודים) שוחדו על ידי היהודים ופסק הדין היה נכון. שוב לא עבר זמן רב והכנסיה חזרה בה ממסקנות האפיפיור ושליחו והם העלו את הילד לדרגת קדוש וגופתו החנוטה שימשה כאתר לעליה לרגל להמוני המאמינים. רק בשנת 1965 חזר בו הוותיקן מכל הספור וביטל את קדושתו של אותו ילד אומלל והודיע שכל היהודים שהורשעו בדין היו חפים מפשע.

בשנת 2007 פרסם פרופסור טואף מאוניברסיטת בר-אילן (ראש החוג למורשת ישראל באוניברסיטה זו ובנו של הרב הראשי של יהודי איטליה – הרב אליהו טואף) ספר שקרא לו ''פסח של דם''. בספר הזה טוען פרופ' טואף שמחקר מעמיק שערך קבע שאכן היו בטרינטו קבוצות של יהודים פנטיים שרצחו את אותו ילד למטרות טקסיות פולחניות ומתוך מניעים של נקמה בנוצרים על הפרעות שעשו ביהודים. בארץ קם רעש גדול (ובצדק) והעיתונים רעשו וגעשו וגם בחו''ל קמו היסטוריונים (נוצרים בעיקר!!!!!) שטענו שלספר הזה אין כל שחר. אבל בכל הכתבות והמאמרים נעדר אלמנט אחד: האם המחקר עומד בקריטריונים מדעיים? האם החוקר גילה מסמכים חדשים ששופכים אור אחר על העלילה? האם חשף עדויות חדשות? האם הוא יכול להוכיח את טענתו על סמך מקורות לא ידועים או מקורות חיצוניים (לא יהודיים) למשל? איש לא בדק את המחקר עצמו ומה הם המאפיינים שלו והאם הוא עומד באמות מידה מדעיות – המחקר נפסל מלכתחילה בגלל הנושא שלו.

פרופסור טואף ניסה בתחילה להגן על חופש הביטוי המדעי שלו והגן על תיזה שלו אבל מהר מאוד חזר בו, אסף את כל הספרים הללו ופרסם התנצלות רבתי וטען שהוא משכתב את מחקרו ובעצם לא הובן כראוי. לכאורה הכל בסדר אבל עדיין נותרה השאלה: וכי כאשר זה נוגע לנו – האמת איננה משנה כלום וצריך מיד לפסול את המחקר הזה ואולי אפילו יש לאסור על מחקרים כאלה? במילים אחרות האם קנה המידה לשיפוט המחקר צריך להיות קנה המידה הפוליטי או שמא האמת ההיסטורית היא זו שמשנה? האם יש בכלל דבר כזה אמת היסטורית ובמה הוא שונה מהאמת ה''רגילה''?

---

במרחק גדול של זמן, מקום ומרחב נתאר כאן מקרה דומה (לפחות בחלקו) שגם הוא הסעיר את המדינה: בשנת 2000 הגיש סטודנט בשם תדי כ''ץ את עבודת המסטר שלו לחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. נושא העבודה היה: ''יציאת הערבים מכפרי דרום הכרמל בשנת 1948''. אחת ממסקנות העבודה הייתה שבכפר טנטורה (היא דור) ערכו חיילי חטיבת אלכסנדרוני (גדוד 33) טבח בכפריים ורצחו שם בין 200 ל-‏250 גברים שהיו לא חמושים ולא לקחו חלק בקרבות (בקרב עצמו על הכפר נהרגו מאנשי טנטורה בין 10 ל-‏20 איש). העבודה הזאת נבדקה על ידי 3 פרופסורים מכובדים – שהיו הבוחנים של העבודה – והם קבעו שהיא עבודה מצטיינת והעניקו לה ציון 97.

איש לא היה שומע על הספור הזה אלמלא חשף אותו עיתון ''מעריב'' ומיד קם רעש גדול שכן העדים שהעידו בפני החוקר היו עדיין בחיים עם הפרסום. העדים הללו (מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדר וני) כעסו מאוד וטענו שמעולם לא העידו על איזה שהוא טבח בכפר והגישו תביעת דיבה נגד אותו תדי כ''ץ (משום מה לא הגישו את התביעה גם נגד המנחה שלו – ד''ר אילן פפה – שהגיש לבית המשפט תצהיר כעד מומחה בלי לציין את העובדה שהוא היה המנחה של העבודה הזאת). במשפט הודה תדי כ''ץ שהוא זייף עדויות וחלק מהדברים הוא פשוט המציא. תדי כ''ץ הפסיד במשפט ואינני יודע אם נשלל ממנו התואר או לא אך ברור דבר אחד: אותם שלושה פרופסורים נכבדים שישבו באותה ועדה חוגית שבחנה את העבודה לא ניזוקו ולא ננקטו נגדם שום אמצעים למרות שברור לגמרי שמבחינה מקצועית הם כשלו – ובגדול.

המוזר בכל הענין הוא שאלמלא המשפט הייתה העבודה הזאת ממשיכה להיות מוכרת וקבילה על הממסד המדעי וזאת למרות שמבחינה מקצועית נעשו בה דברים שלא יעשו: העדים שהעידו בעל פה, לא קראו את התמליל של דבריהם לפני השימוש בהם ולא העירו את הערותיהם לנאמר בתמלילים, לא נעשתה הבחנה בין עדויות שמיעה לעדויות ראייה וכל דבר שנאמר (גם אם היה מפי השמועה או מכלי שני ושלישי) הובא כראייה מבלי אפילו לאמת את העדות עם עדויות אחרות, הציטוטים שלו מהעדויות היו שקריים ולא תאמו את הנאמר (במשפט נבדקו הקלטות של העדים והושוו לנאמר בעבודה), לא נערך אימות לעדויות ממקורות כתובים אחרים וכך נוצרו בעיות של עדויות שקריות ו''שגיאות'' שבדיקה פשוטה אמורה הייתה לגלות בקלות ועוד ועוד. כל הדברים הללו – אינם קשורים לתוכן המסקנות והמחקר – אלא הם ענינים מקצועיים שכל מרצה אמור לדעת ולהכיר, ומשום מה המנחה והפרופסורים שישבו בוועדת הבחינה – לא עשו (היתכן שדעתם הפוליטית עוותה את שפוטם המקצועי?).

וכאן הגענו שוב לאותה נקודה: וכי אין דבר כזה אמת היסטורית ואפשר לעשות בנתונים ככל העולה על רוחו של מי שהו? וכי באמת האמת אינה קיימת אלא תלויה בנקודת השקפתו הפוליטית של המסתכל?. יותר ויותר אנחנו נתקלים בזמן האחרון במקרים בהם המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי אינם בהכרח מחפשים את האמת (מה באמת קרה) אלא מחפשים להתאים את הממצאים לתאוריה הנובעת מהשקפת עולם (מה אנחנו חושבים שקרה לאור דעתנו הפוליטית). נדמה לי שגם שם יש לתופעה הזאת ונדמה לי שזה המשמעות של הפוסט מודרניזם המהולל – אז מה יהיה? האם הדרך הזאת מובילה אותנו להתקדמות המחקר (ולפלורליזם הקדוש) או שמא זו דרך מסוכנת מאוד שרק תסיג את המחקר ל

---