לאבו-מאזן נמאס. שלשום הודיע שלא יציג את מועמדותו מחדש לתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית.
אני מבין לנפשו.

הוא מרגיש שבגדו בו. והבוגד הוא ברק אובמה.

לפני שנה, כאשר נבחר אובמה, הוא עורר תקוות עצומות בעולם המוסלמי, בקרב העם הפלסטיני וגם במחנה-השלום הישראלי.

סוף-סוף נבחר נשיא אמריקאי שהבין שיש לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא רק לטובת שני העמים אלא בעיקר לטובת האינטרס הלאומי האמריקאי. הסכסוך הוא המקור העיקרי לנחשול השנאה לארצות-הברית, המציף את המוני העולם המוסלמי מחוף אל חוף.

הכול האמינו שהחלה תקופה חדשה. במקום ''התנגשויות התרבויות'', ''ציר הרשע'' ושאר סיסמאות-ההבל הרות-האסון של תקופת בוש, באה גישה של הבנה והתפייסות, כבוד הדדי ופתרונות מעשיים.

איש לא חשב שאובמה יחליף את הקו הפרו-ישראלי חסר-המעצורים בקו פרו-פלסטיני חד-צדדי. אבל הכול חשבו שארצות-הברית תנקוט עתה מדיניות מאוזנת יותר ותדחוף את שני הצדדים ל''פיתרון שתי-המדינות''. ובעיקר: שבמקום מס-שפתיים יבואו מעשים, ובמקום הזרם האינסופי של מלל צבוע ומתחסד תבוא מדיניות תקיפה, נמרצת, בלתי-מתגרה אך תכליתית.

כגודל התקווה, גודל האכזבה. שום דבר מכל אלה לא קרה. גרוע מזה: ממשל אובמה הוכיח במעשיו ובמחדליו שבפועל אין הבדל בינו לבין ממשל בוש.

היה ברור מהרגע הראשון שהמבחן המכריע יהיה בקרב על ההתנחלויות.

לכאורה, זה עניין שולי. אם יושג השלום תוך שנתיים, כהבטחת דובריו של אובמה, איזו חשיבות יש להקמת עוד כמה בתים בהתנחלויות שיסולקו ממילא? אז יהיו בינתיים כמה אלפי מתנחלים נוספים. ביג דיל.

אלא שהקפאת ההתנחלויות היא קריטית, הרבה מעבר לחשיבותה המעשית. זה עניין של אמון. וכדי לשוב אל דברי הפרקליט הפלסטיני: ''אנחנו מנהלים משא-ומתן על חלוקת פיצה, ובינתיים ישראל אוכלת את הפיצה.''

הדרישה האמריקאית להקפאת ההתנחלויות בכל רחבי הגדה המערבית ומזרח ירושלים הפכה לדגל המדיניות החדשה של אובמה. כמו בסרט על המערב הפרוע, סימן אובמה קו בחול וקבע: עד כאן. קאובוי אמיתי אינו יכול לסגת מקו כזה מבלי להיחשב לפחדן.

וזה בדיוק מה שקרה לו עכשיו לאובמה. הוא מחק את הקו שהוא עצמו סימן בחול. הוא ויתר על הדרישה הבסיסית והמעשית להקפאה מוחלטת. בנימין נתניהו ואנשיו הכריזו בגאווה ובקולי-קולות שהושגה פשרה – לא חלילה פשרה עם הפלסטינים (מי חושב עליהם?) אלא עם האמריקאים. הם הרשו לנתניהו לבנות פה ולבנות שם, למען ''חיים נורמאליים'', ''ריבוי טבעי'', ''גמר התחלות בנייה'' וכיוצא באלה תירוצים שקופים. מובן שלא תהיה שום הגבלה על ההתנחלות בירושלים, בירת ישראל שחוברה לה יחדו לנצח נצחים. בקיצור: ההתנחלות תימשך במלוא התנופה.

וכדי להוסיף חטא על פשע, הטריחה את עצמה הילרי קלינטון לירושלים כדי להשפיע על נתניהו שפע של דברי חנופה דביקים. אין תקדים לוויתורים שעשה נתניהו למען השלום, הכריזה.

זה היה יותר מדי גם בשביל אבו-מאזן, שסבלנותו וריסונו העצמי הפכו כמעט לאגדה. הוא הסיק את המסקנות.

''להבין את הכול זה לסלוח על הכול'', אומרים הצרפתים. אינני בטוח שזה חל במקרה זה.

בוודאי, אפשר להבין את אובמה. הוא עומד בקרב קשה בחזית הביתית. המאבק על ביטוח-הבריאות הפך לקרב על חייו הפוליטיים. האבטלה עדיין נמצאת בסימן עלייה. הידיעות מעיראק רעות. אפגניסטן הופכת במהירות לוויאט-נאם שנייה. עוד לפני הטכס החגיגי שבו יקבל אובמה את פרס-נובל, הפרס הופך כמעט לבדיחה.

יתכן שהוא הסיק את המסקנה שהשעה אינה כשרה להכרזת מלחמה על השדולה הישראלית הכל-יכולה. הוא פוליטיקאי, והפוליטיקה היא אמנות האפשרי. ניתן היה לסלוח לו אילו הודה בגלוי שאינו מסוגל כעת להגשים את כוונותיו הטובות בזירה שלנו.

אבל אי-אפשר לסלוח על מה שקורה בפועל. על הטיפול האמריקאי המחפיר בדו''ח גולדסטון. על ההצגה המחליאה של קלינטון בירושלים. על הטענה השקרית כאילו ''ריסן'' נתניהו את תנופת ההתנחלות. ועל כך שכל זה קורה תוך התעלמות גמורה מהפלסטינים, כאילו היו ניצבים באופרה.

אובמה לא ויתר רק על יומרתו לשנות לגמרי את המדיניות האמריקאית. הוא ממשיך במדיניות של בוש. ומכיוון שאובמה טען שהוא ההיפך מבוש, זוהי בגידה כפולה ומכופלת.

אבו-מאזן הגיב בנשק היחידי שיש לו: הודעה על כוונתו לפרוש.

את המדיניות האמריקאית ב''מזרח התיכון המורחב'' ניתן להשוות למתכון של ספר-בישול: לוקחים חמש ביצים, מערבבים בקמח וסוכר...

ובפועל: לוקחים נכבד מקומי, מעניקים לו סממנים חיצוניים של שלטון, עורכים ''בחירות חופשיות'', מאמנים את כוחות-הביטחון שלו והופכים אותו לקבלן-מישנה של הכיבוש.

אין זה מתכון מקורי. הרבה משטרי-כיבוש כבר השתמשו בו בעבר. מה שמייחד את השימוש האמריקאי הוא התפאורה ה''דמוקרטית'' של ההצגה. גם אם העולם הציני אינו מאמין בה, היא צריכה לשכנע את הציבור האמריקאי.

כך נהגו בעבר בוויאט-נאם. כך נבחרו קרזאי באפגניסטן ומליכי בעיראק. כך מוחזק סיניורה בלבנון. כך אמור היה להיבחר מוחמד דחלאן בעזה (אך חמאס הקדים אותו ברגע המכריע). ברוב שאר הארצות הערביות אין צורך בהפעלת שיטה זו, מכיוון שכבר יש בהן משטרים פרו-אמריקאיים הממלאים תפקיד זה.

אבו-מאזן היה אמור למלא תפקיד זה. הוא נושא בתואר נשיא. הוא נבחר כדת וכדין. גנרל אמריקאי מאמן את כוחות-הביטחון שלו. אמנם, בבחירות לפרלמנט נחלו אנשיו מפלה, אבל האמריקאים פשוט התעלמו מהבחירות והישראלים אסרו את חברי-הפרלמנט הבלתי-רצויים. ההצגה צריכה להימשך.

אלא שאבו-מאזן אינו מוכן להיות ביצה במתכון-הבישול האמריקאי.

אני מכיר אותו זה 26 שנים. אחרי מלחמת-לבנון הראשונה, בהיותנו (מתי פלד, יעקב ארנון ואני) לפני פגישה עם ערפאת בתוניס, התבקשנו להיפגש קודם כל עם אבו-מאזן. כך גם היה בכל הנסיעות הבאות שלנו לתוניס. השלום עם ישראל היה ה''דסק'' שלו.

השיחות איתו היו תמיד ענייניות. לא נוצרו בינינו יחסים של ידידות, כמו עם ערפאת. השניים היו בעלי טמפרמנט שונה מאוד. ערפאת המוחצן, החם ושופע המחוות האישיות, שהירבה לגעת בבני-שיחו. ואבו-מאזן המופנם, המאופק, השומר על מרחק.

מבחינה פוליטית אין כמעט הבדל. אבו-מאזן ממשיך בקו שהתווה ערפאת ב-‏1974: מדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק, ובירתה ירושלים המזרחית. אבל יש הבדל בשיטות. ערפאת האמין בכוחו להשפיע על דעת-הקהל הישראלית, אבו-מאזן מצטמצם ביחסים עם שליטים. ערפאת האמין בצורך לשמור באמתחתו על כל אמצעי-המאבק: משא-ומתן, פעולה דיפלומטית, מאבק מזוין, יחסי-ציבור, תמרונים פתלתלים. אבו-מאזן שם את הכול בסל אחד: המשא-ומתן לשלום.

---