כידוע לאסלאם יש חמש מצוות (במקביל לעשרת הדברות שלנו), שאחת מהן היא מצוות החג', דהיינו, העליה לרגל למכה. למוסלמים אין הרבה חגים ומועדים, ולכן מן הראוי שנציין כי מועדי האסלאם מתקיימים לפי הסדר הבא: החודש התשיעי בשנה המוסלמית הוא חודש הרמדאן. בחודש הזה חובה על כל מוסלמי לצום מזריחת השמש ועד שקיעתה. בתום חודש הצום מתקיים חג הסעודה; שלושה ימים, שבו חוגגים את סיום הצום. לאחר מכן יש חג הקורבן, שנקרא גם ''החג הגדול'', שמתקיים בחודש ה-‏12 של השנה המוסלמית . החג הזה נמשך ארבעה ימים ובא לציין את מועד העליה לרגל למכה, שהיא מצוות החג'. צריך לזכור כי השנה המוסלמית היא שנה ירחית כמו השנה העברית (שנה=355) בנגוד לשנה הגריגוריאנית שהיא 365 ימים. אלא שאנחנו מוסיפים חודש בכל שנה שלישית, כדי לתקן את ההפרש. בעוד שהמוסלמים לא נוהגים כך. לכן אצלם המועדים מתקיימים לעתים בחורף ולעתים בקיץ.

כל התכנונים והתיאומים בקשר להסעת תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה למכה נעשו אז באחריות קציני הקישור של צבאות ישראל וירדן. בהתאם לשגרה זו, לפני כשלושים שנה ירדנו לגשר אלנבי, קצין הקישור לצבא הערבי הירדני ואנכי כעוזרו, להפגש עם עמיתינו מצבא ירדן. מטרת הפגישה שהתקיימה בפברואר 1981 היתה לתאם את כל הפעולות הקשורות לתכנית העליה לרגל למכה, של תושבי יהודה ושומרון וחבל עזה. הפגישה נערכה, אם אינני טועה, כחדשיים וחצי לפני היום הקובע.

• • •

כאן ראוי להקדים ולומר כמה מלים על גשרי הירדן. הגשרים שמשו בעיקר למעבר של אזרחים בשני הכיוונים. עמדת ישראל היתה כי רכב שעובר מזרחה אינו חוזר מערבה. החשש היה כי הרכבים ישמשו להעברת אמל''ח לשטחים, בעיקר נפצים. אבל היו יוצאים מן הכלל. רכבים של האו''ם, רכבים של הבישופים מירושלים, ורכבים של השגרירות האמריקנית – לאלה היתה שמורה הזכות לצאת לירדן ולחזור. היתה גם קבוצת משאיות שעיסוקה היה להעביר ייצוא חקלאי לירדן ולמדינות המפרץ, שהיה לה היתר-מעבר דומה. אבל המשאיות האלה נאלצו לשנות את מבנה המשאית, בצורה כזו שקל יהיה לבדוק אותן בדרך חזרה. יצויין שכל משאית כזו היתה מעוכבת, לפירוק והרכבה, למשך שלושה ימים, כל אימת שחזרה מירדן.

• • •

המפגשים עם הירדנים התקיימו בחסות הצלב האדום הבינלאומי, או בחסות האו''ם. הנציגים הבינלאומיים היו פסיביים ולא נטלו חלק בשיחות בין הצדדים אלא אם התבקשו.
הקצין הירדני, תא''ל עבד אל-חלים אל-מג'אלי, פתח ואמר כי השנה יש להם בעיה חמורה, והם מצפים מאתנו שנסייע להם. הבעיה שהעלה הנציג הירדני היתה כי עד עתה, בכל השנים שעברו, היתה חברת אוטובוסים אירנית מגיעה לגשר אלנבי, אוספת את כל עולי הרגל ומסיעה אותם למכה. באותו חודש, כזכור, המלחמה בין עירק לבין אירן היתה כבר בעיצומה (המלחמה פרצה בספטמבר 1980), ובאותו מועד הירדנים לא ראו כל אפשרות שהאוטובוסים האירניים יוכלו להגיע. כרגיל מסלול הנסיעה שלהם היה טהרן-בצרה-רבת עמון-גשר אלנבי. לירדנים אין אוטובוסים מתאימים (עמידים מבחינה טכנית) לבצוע נסיעה כל כך ארוכה, ולכן ירדן מבקשת שישראל תסייע במתן אוטובוסים משלה. קצין הקישור שלנו סא''ל טוביה נבות היה נבוך במקצת, כי הירדנים ידעו שעמדתנו תמיד היתה שרכב שחוצה את הירדן מזרחה, אינו מורשה לחזור מערבה. ואז הערתי לנציג הירדני, בשפה הערבית: ''כפי שידוע לך, אצלנו רק ''אגד'' יכול להתמודד עם משימה כזו''.

לאחר הרהור קל השיב תא''ל אל-מג'אלי: ''אנחנו מסכימים''. ואני מוסיף ומקשה: ''אתם מסכימים, אבל מה יאמרו הסעודים?'' ועמיתנו הירדני משיב מניה וביה: ''גם הם מסכימים. אבל להם יש תנאי. לא אכפת להם שהאוטובוסים יהיו ישראלים, אבל שהנהגים יהיו אך ורק מוסלמים''. הבוס שלי, שהיה קצין עם רקע אג''מי, רוצה להשיב בשלילה. ואני דוחק בו: ''טוביה, אתה יודע מה פירוש אוטובוסים של ''אגד'' בסעודיה? אל תדחה את הבקשה הירדנית''. רק לאחר לחץ קשה מצדי הוא הסכים להשיב לקצין הירדני: ''אני אבדוק''. כאשר חזרנו למפקדה, קצין הקישור שלנו מרים טלפון לקצין אג''ם של פקוד מרכז ומדווח לו: ''הירדנים בקשו מאתנו שנאפשר לאוטובוסים שלנו להסיע את עולי הרגל למכה, ואני דחיתי את הבקשה, בגלל בעיית האמל''ח''. קצין האג''ם משיב לו: ''כל הכבוד טוביה''.
וכנ''ל הוא עושה עם סגן מפקד אזור יהודה ושומרון, קצין צנחנים בעברו, וגם זה עונה לו אותו הדבר. ואז אני שאלתי את סא''ל נבות: ''מדוע לא אמרת להם שמדובר ב''אגד''? הוא השיב: ''אני יודע מה שאני עושה'' ואז הוא שלח מברק לעמיתו הירדני, שהתשובה היא שלילית.

מבחינתי, בהיבט הגיאופוליטי זה היה הפסד אסטרטגי גדול של ישראל. עשר שנים קודם לכן, ירדן בקשה לרכוש מאתנו 50 מליון ביצים למאכל. הבקשה הועברה למועצת הלול. מאחר שאצלנו ייצור הביצים הוא מתוכנן, כדי למנוע הצפה, מועצת הלול התכנסה לבדוק את מצב המלאי. הרזרבה שתוכננה עמדה, אם אני לא טועה, על חמישה מליון ביצים. ואם ניענה לבקשה הירדנית, אנחנו נמצא את עצמנו במחסור של ביצים. הם רצו להשיב בשלילה. אבל שר הבטחון, משה דיין, שעשה לפעמים גם דברים טובים, נזף במועצת הלול, וצווה עליהם למכור לירדנים את הביצים שבקשו. ואת מה שייחסר תקנו בהולנד - הוא אמר למועצת הלול. אחד מחברי המועצה ענה לו: אבל אז לא יהיה לנו רווח. ודיין אמר לו: לא צריך למדוד כל דבר בכסף. כאשר השכן שלך מבקש את עזרתך, אתה צריך להראות לו שאתה יכול לעזור לו. זה היה המודל שלי.

צריך להבין את גודל הטרגדיה בשני מישורים: האחד המישור הגיאופוליטי, והשני במישור המדיני-צבאי. במישור הראשון, אמנם המלחמה בין שתי שכנותיה של סעודיה פרצה על סכסוך גבול באזור שאט אל-ערב. אבל המשטר האירני החומייניסטי לא הסתיר את מגמתו להתפשט מערבה ולהשתלט על האזורים שבהם היו אוכלוסיות שיעיות גדולות. האירנים ראו בעירק כמכשול למגמה זו. מה גם שהערים הקדושות לשיעים כרבלא, נג'ף וכאט'מין נמצאות בעירק ליד הגבול עם אירן. בסעודיה עצמה יש אוכלוסיה שיעית לא מבוטלת בפינה הצפון מזרחית של הממלכה. היה לסעודים חשש שמא המלחמה תגלוש אליהם. ואם לא תגלוש אליהם, אם אירן תצליח להכות את עירק, זה ישנה את כל המצב האסטרטגי במפרץ הפרסי. לכן הם בקשו סיוע מאתנו, כיון שהאירנים היו מעורבים.

במישור השני, ההבדל המעמדי בין הקצין הישראלי לבין עמיתו הירדני. הראשון כפוף למימשל הצבאי, למפקד אזור יהודה ושומרון. השני כפוף לרמטכ''ל הירדני, שריף זייד בן שאכר, ומתואם על ידי הנסיך חסן. וכאשר הקצין הישראלי אומר לירדני: תן לי לבדוק את הסוגיה, ההוא בטוח שהקצין הישראלי בדק את הסוגיה עם הדרגים הבכירים ביותר הצבאי והמדיני - כמו שהוא עושה. הוא לא ידע שקצין אג''ם של פקוד מרכז הוא שנתן את הווטו.
אבל בפועל גם הירדנים וגם הסעודים רשמו לעצמם, כי ממשלת ישראל דחתה את בקשתם. בעוד שממשלת ישראל לא ידעה בכלל על הנושא.

בסופו של דבר האירנים, שעבורם המצווה הדתית היתה חשובה ביותר, וגם כדי לא להרגיז את שכניהם המוסלמים, שלחו את האוטובוסים שלהם לירדן דרך תורכיה וסוריה.

---