עד כמה תרם החרם על דרום-אפריקה לנפילת המשטר הגזעני? השבוע שוחחתי עם דסמונד טוטו והצגתי לו את השאלה הזאת, המטרידה אותי זה זמן רב.

אין אדם מוסמך ממנו להשיב על שאלה זו. טוטו, הארכי-בישוף האנגליקני של דרום-אפריקה וחתן פרס-נובל, היה מראשי המאבק של השחורים נגד האפרטהייד וכיהן אחר-כך כיו''ר ''וועדת האמת והפיוס, שחקרה את פשעי המשטר. השבוע ביקר בארץ במסגרת סיור של ''זקני השבט'', ארגון שהוקם על-ידי נלסון מנדלה והמאגד בתוכו מדינאים בכירים בדימוס מכל העולם.

עניין החרם צף השבוע מחדש בעקבות מאמרו של ד''ר ניב גורדון ב''לוס אנג'לס טיימס'', שבו קרא לחרם עולמי על מדינת-ישראל. הוא הסתמך על הדוגמה הדרום-אפריקאית כדי לבסס את טענתו שחרם עולמי יכריח את ישראל לשים קץ למשטר הכיבוש, אותו הוא משווה למשטר האפרטהייד.

את ניב גורדון אני מכיר ומוקיר זה שנים. לפני שהפך למרצה באוניברסיטת בן-גוריון היה הרוח החיה בארגון הפגנות רבות נגד חומת-ההפרדה בירושלים, שגם אני השתתפתי בהן.

לצערי אינני יכול להסכים איתו במקרה זה – לא להשוואה בין ישראל לדרום-אפריקה, ולא ליעילות של חרם על מדינת-ישראל.

יש דעות שונות על תרומת החרם להצלחת המאבק נגד האפרטהייד. דעה אחת מייחסת לחרם חשיבות מכרעת. דעה אחרת אומרת שהחרם מילא רק תפקיד שולי. יש הטוענים שקריסת המשטר באה בעקבות ההתמוטטות של ברית-המועצות. עד אז תמכו ארצות-הברית ובעלות-בריתה בממשלה הלבנה של דרום-אפריקה, שנראתה כחלוצת המאבק העולמי בקומוניזם. כאשר נעלם גורם זה, לא הייתה עוד סיבה לתמוך בה.

''לחרם הייתה חשיבות עצומה,'' אמר לי טוטו, ''הרבה יותר מהמאבק המזוין''.

כדאי לזכור שבניגוד למנדלה, היה טוטו חסיד המאבק הבלתי-אלים. בכל 28 השנים שבילה מנדלה בכלא, הוא יכול היה להשתחרר בכל עת אילו הסכים לחתום על הצהרה המגנה את ה''טרור''. הוא סירב.

''החשיבות של החרם לא הייתה רק בתחום הכלכלי,'' הסביר הבישוף, ''אלא בצד המוסרי. הדרום-אפריקאים משוגעים, למשל, לספורט. החרם, שמנע מקבוצות דרום-אפריקאיות להופיע בחו''ל, השפיע עליהם מאוד. ובעיקר: הוא נתן לנו את ההרגשה שאנחנו לא לבד, שכל העולם איתנו. זה נתן לנו את הכוח להמשיך במאבק גם במצבים קשים''.

כראייה ליעילות החרם סיפר לי את הסיפור הבא: ב-‏1989 נבחר המנהיג הלבן המתון, פרדריק וילם דה-קלרק, לנשיא המדינה. עם כניסתו לתפקיד הכריז על כוונתו להפוך את דרום-אפריקה למדינה רב-גזעית. ''טילפנתי לו כדי לברך אותו. הדבר הראשון שאמר לי היה: האם תקרא עכשיו לביטול החרם?''

נדמה לי שדווקא תשובה זו של טוטו מבליטה את ההבדל העצום בין המציאות של דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד לבין זו של ישראל כיום.

המאבק בדרום-אפריקה היה בין הרוב העצום לבין מיעוט קטן. בקרב האוכלוסייה הכללית של קרוב ל-‏50 מיליון נפש היוו הלבנים פחות מ-‏10%. כלומר, יותר מ-‏90% מתושבי המדינה תמכו בחרם, למרות הטענה שהחרם פוגע מבחינה כלכלית גם בהם עצמם.

בישראל המצב הפוך. היהודים מהווים יותר מ-‏80% מאזרחי מדינת-ישראל, והם מהווים רוב של כ-‏60% גם בקרב תושבי כל הארץ שבין הים והירדן. 99.9% של היהודים מתנגדים לחרם על המדינה.

הם לא ירגישו ש''כל העולם איתנו'' אלא להפך: ש''העולם כולו נגדנו''.

בדרום-אפריקה עזר החרם העולמי לגיבוש הרוב ולליכודו במאבק. השפעת החרם בישראל תהיה בדיוק הפוכה: הוא ידחוף את הרוב הגדול לזרועות הימין הקיצוני וייצור מנטאליות של מצור מול ''העולם האנטישמי''.

אין עם אחד דומה לרעהו. נראה שהשחורים בדרום-אפריקה שונים מאוד גם מהישראלים וגם מהפלסטינים. קריסת המשטר הגזעני הדורסני לא לווה במרחץ-דמים, כפי שניתן היה לצפות, אלא להיפך: בכינון ''ועדת האמת והפיוס''. במקום הנקמה באה הסליחה. מי שהופיע בפני הוועדה והודה במעשיו זכה במחילה. זה מתאים לדת הנוצרית, וזה מתאים מאד גם לכלל היהודי התנ''כי: ''מודה ועוזב ירוחם''.

אמרתי לבישוף שאני מעריץ לא רק את המנהיגים שהחליטו על דרך זו, אלא גם את העם שקיבל אותה.

אחד ההבדלים התהומיים בין שני הסכסוכים טמון בזכר השואה.

מאות שנים של פוגרומים צרבו בתודעת היהודים את האמונה שהעולם כולו מתנכל לנו. אמונה זו גברה פי אלף בימי השואה. כל ילד ישראלי לומד בבית ובבית-הספר ש''כל העולם שתק'' כאשר נרצחו ששת המיליונים. אמונה זו שזורה עמוק בנפש היהודית. גם כשהיא רדומה, קל מאוד לעורר אותה.

(זו האמונה שאיפשרה לאביגדור ליברמן בשבוע שעבר, בתגובה על מאמר אידיוטי בצהובון שוודי, להאשים את שוודיה בשיתוף פעולה עם הנאצים.)

יתכן מאוד שאמונת היהודים ש''העולם כולו נגדנו'' היא בלתי-רציונאלית. אבל בחיי העמים, כמו בחיי הפרט, זה בלתי-רציונאלי להתעלם מהבלתי-רציונאלי.

גם על תגובת העולם על הקריאה לחרם תהיה לשואה השפעה מכרעת. ראשי המשטר הגזעני בדרום-אפריקה היו אוהדים גלויים של הנאצים, ואף נכלאו בשל בכך במלחמת-העולם השנייה. האפרטהייד היה מבוסס על תורת-הגזע של אדולף היטלר. קל היה להביא את העולם הנאור להטלת חרם על משטר מאוס כזה. ואילו הישראלים מופיעים כקרבנות הנאצים. הקריאה לחרם תזכיר לרבים בעולם אל הסיסמה הנאצית: KAUFT NICHT BEI JUDEN, ''אל תקנו אצל יהודים!''

זה לא חל על כל חרם. לפני 11 שנה קרא ''גוש שלום'', שאני פעיל בו, לחרם על מוצרי ההתנחלויות. זה נועד, בין השאר, להפריד בין הציבור הישראלי לבין המתנחלים, ולקבוע שיש שני סוגים של ישראלים. החרם בא לחזק את החלק המתנגד לכיבוש, מבלי להפוך לאנטי-ישראלי או לאנטישמי. מאז פועל האיחוד האירופי במרץ כדי לחסום את שערי אירופה בפני מוצרי ההתנחלויות, מבלי שאיש יאשים אותו באנטישמיות.

אחת הזירות העיקריות של המאבק שלנו לשלום היא דעת-הקהל הישראלית. הרוב הגדול בישראל מאמין כיום שהשלום רצוי אך אינו אפשרי (בגלל הערבים, כמובן). עלינו לשכנע אותו שלא זה בלבד שהשלום טוב לישראל, אלא גם שהוא אפשרי בהחלט.

כאשר שאל הבישוף במה אנחנו, פעילי-השלום בישראל, תולים את תקוותינו, אמרתי לו: אנחנו מקווים שברק אובמה יפרסם תוכנית-שלום כוללת ומפורטת, וישתמש במלוא עוצמתה של ארצות-הברית כדי לשכנע את הצדדים לקבל אותה. אנחנו מקווים שהעולם כולו יתייצב מאחורי המאמץ הזה. ואנחנו מקווים שזה יעזור להקים את תנועת-השלום הישראלית על רגליה ולשכנע את הציבור שלנו שאפשר וגם כדאי לעלות על דרך השלום עם פלסטין.

מי שיש לו תקווה כזאת אינו יכול לתמוך בקריאה לחרם על המדינה. הקוראים לחרם פועלים מתוך חוסר-תקווה. וזה שורש העניין.

ניב גורדון ושותפיו-לדעה פועלים מתוך ייאוש מהישראלים. הם הגיעו למסקנה שאין שום סיכוי לשנות את דעת-הקהל הישראלית. לדעתם, שום ישועה לא תצמח מבפנים. צריך להתעלם מהציבור הישראלי ולהתרכז בגיוס העולם נגד מדינת-ישראל.

אינני שותף לא לזה ולא לזה – לא לייאוש מהציבור הישראלי, שאני חלק ממנו, ולא לתקווה שהעולם רובו ככולו יקום ויכריח את ישראל לשנות את דרכה בעל כורחה. כדי שזה יקרה, צריך החרם לתפוס תאוצה עולמית, ארצות-הברית צריכה להצטרף אליו, כלכלת ישראל צריכה לקרוס והמוראל של הציבור הישראלי צריך להישבר.

מתי זה יקרה? בעוד עשרים שנים? בעוד חמישים שנה? לעולם לא?

אני חושש שזוהי דוגמה לדיאגנוזה שגויה, המביאה לתרופה שגויה. כלומר: ההנחה המוטעית שהסכסוך הישראלי-פלסטיני דומה לסכסוך הדרום-אפריקאי מביאה למסקנות אסטרטגיות מוטעות.

נכון, יש בהחלט כמה מאפיינים דומים לכיבוש הישראלי ולאפרטהייד הדרום-אפריקאי. יש בגדה המערבית כבישים ''לישראלים בלבד''. אבל המדיניות הישראלית אינה מבוססת על תורת-הגזע, אלא על סכסוך לאומי. דוגמה קטנה אך משמעותית: בדרום-אפריקה לא יכלו גבר לבן ואישה שחורה (ולהפך) להתחתן, וגם קיום יחסי-המין ביניהם היה פשע. בישראל אין שום איסור כזה. לעומת זאת, אזרח ערבי בישראל הנושא אישה ערביה מהשטחים הכבושים (ולהפך) אינו יכול להביא אותה לישראל. העילה: השמירה על הרוב היהודי בישראל. שני המקרים פסולים לחלוטין, אך שונים במהותם.

בדרום-אפריקה הייתה קיימת אחדות-דעים גמורה של שני הצדדים לגבי אחדות המדינה. המאבק היה על השלטון. גם הלבנים וגם השחורים רצו לשמור עליה וראו את עצמם כדרום-אפריקאים. הלבנים לא רצו בחלוקת הארץ, וגם לא יכלו לרצות בכך: הכלכלה שלהם הייתה בנויה כולה על עבודת השחורים.

ואילו אצלנו אין שום דבר משותף לישראלים-היהודים ולפלסטינים-הערבים – לא תחושה לאומית, לא דת, לא תרבות, לא שפה. הרוב העצום של הישראלים רוצים במדינה יהודית (או עברית), הרוב העצום של הפלסטינים רוצים במדינה פלסטינית (או איסלאמית). ישראל אינה זקוקה לעובדים פלסטיניים, אלא להפך – היא מגרשת אותם מכל מקומות-העבודה. זאת הסיבה להתגבשות קונסנזוס עולמי שהפיתרון טמון בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

בקיצור: שני הסכסוכים שונים במהותם. במילא גם שיטות-המאבק צריכות להיות שונות לחלוטין.

ובחזרה לבישוף, אדם נעים-הליכות שאי-אפשר שלא לחבב אותו ממבט ראשון. הוא אמר לי שהוא מתפלל לעיתים קרובות, ושהתפילה החביבה עליו היא זו (אני מצטט מהזיכרון):

''אלי הטוב, כשאני טועה - עשה נא שאהיה מוכן להבין את טעותי. וכשאני צודק - עשה נא שניתן יהיה לסבול אותי''.

אמן.

---