כבר מזמן לא שררה בישראל אחדות לאומית כה רחבה כמו במקרה של פרסום המאמר בעיתון השבדי אפטונבלדט (Aftonbladed) בנושא סחר באברים של פלסטינים שנהרגו מאש צבא הכיבוש הישראלי.
כל הממסד התקשורתי והפוליטי, החל מהשמאל (בעיקר הציוני אבל לא רק) וכלה בימין הפשיסטי, התייצבו מאחורי ממשלת ישראל בטענה שמדובר בעלילת דם. שר החוץ המתנחל והרב גזען אביגדור ליברמן, טען כי מדובר באנטישמיות, בווריאציה של הפרוטוקולים של זקני ציון, והאשים את שבדיה שהיא ממשיכה את מדיניותה בזמן השואה כאשר
התעלמה מסבלות היהודים.

שבדיה שמרה על ניטרליות במלחמת העולם השנייה, וניהלה עסקים עם כולם, הן עם גרמניה הנאצית והן עם בעלות הברית. לא סיבה לגאווה. אבל ישראל היא האחרונה שיכולה להטיף מוסר לשבדיה, שהרי מדינת ישראל מייצאת נשק לכל זב ומצורע. הנשק הישראלי משמש משטרי עריצות להרג ורצח המוניים של אזרחיהם.

דווקא בהקשר היהודי, היו מדינות גרועות בהרבה משבדיה, למשל איטליה הפשיסטית. שבדיה נושאת עימה לא מעט נקודות זכות, שליברמן, אולי מחמת הבורות, לא היה מודע להן. שבדיה נתנה מקלט ליהודי דנמרק שהוברחו אליה מהכיבוש הנאצי, וידועה פעילותו הנמרצת של הדיפלומט השבדי ראול ולנברג שהציל אלפי יהודים מהשמדה. אבי, ד''ר שמואל ספירו, שהיה הרופא הראשי של עליית הנוער, ועסק רבות בטיפול הרפואי בילדי המחנות ששרדו את השואה, סיפר לי על שבדיה כמקום בו שהו ילדים יהודים רבים במרכזי טיפול רפואי והחלמה בטרם הגירתם לפלשתינה ולאחר מכן ישראל.

משרד החוץ גייס את כל הארסנל הדיפלומטי שלו ברחבי העולם למתקפה על שבדיה. ממשלת ישראל דרשה מממשלת שבדיה כי תפרסם הצהרה רשמית המגנה את הכתבה. ראש ממשלת שבדיה ושר החוץ שלה אמרו כי בשבדיה שורר חופש עיתונות וממשלה דמוקרטית לא מביעה עמדה על פרסום בעיתון פרטי. עד כתיבת שורות אלו ממשלת שבדיה לא נכנעה לדרישה הישראלית.

על מה כל המהומה? מדובר בכתבה מאת העיתונאי דונלד בוסטרום (Donald Bostrom) שנתן במה למשפחות פלסטיניות בגדה וברצועה שבניהן נהרגו ואשר טענו כי מגופות יקיריהן הוצאו אברים.
הכתב הוסיף מצדו כי מן הראוי שבנושא זה תתבצע חקירה שתקבע האם יש ממש בטענות אלו. האם זו אנטישמיות, האם יש כאן משהו המזכיר את השואה או הפרוטוקולים של זקני ציון? בוודאי שלא. שלטונות ישראל חוזרים ומשתמשים בנשק האנטישמיות והשואה במטרה לסכור פיות המבקרים את ישראל. מרוב שימוש, מאבד הנשק הזה את חודו, הולך ומחליד. מדוע יורה ישראל בכל התותחים הכבדים האלה? האם יש כאן סוד אפל שממשלת ישראל וצבאה מנסים להסתיר מאיתנו?

משתתפי הקונגרס הציוני הראשון ב-‏1897 בוודאי לא העלו על דעתם שחיילים יהודים יעצרו במחסומים יולדות פלסטיניות בדרכן לבית חולים ויכפו עליהן ללדת ולד מת במחסום; הם לא העלו על דעתם שצבא כיבוש של מדינה יהודית יהרוג למעלה מאלף ילדים; אפילו בדמיונם הפרוע ביותר לא שיערו כי המדינה היהודית תקים מערך עינויים משוכלל שדרכו יעברו עשרות אלפי בני אדם; הם לא העלו על דעתם התקפה פראית, אורגיה של הרג והרס, על מיליון ומעלה אזרחים נצורים בעזה תוך שימוש במטוסי הפצצה כבדים, בזרחן לבן, ופצצות פלשט; הם בוודאי לא תארו לעצמם כי חיילים יהודים יירו בנשים וילדים המניפים דגל לבן או יעסקו בביזה.

אם נוסיף לכך שישראל היא מרכז בינלאומי לסחר באברים להשתלה, וניזכר שלפני מספר שנים סערה הארץ כאשר במכון הפתולוגי הממשלתי באבו כביר הוציאו אברים מגופות חיילים, ולאחר שהעניין התגלה הוחזרו האברים לקברי החיילים בטקס קבורה נוסף, ונזכור כי כבר בינואר 2005 דיווח ''הארץ'' על רופא צבאי שהעביר שיעור אנטומיה לחובשים על גופו של פלסטיני שזה עתה נהרג, ''הרופא הוציא סכין והתחיל לחתוך חלקים בגופה'', מתאר החייל. ''הוא הסביר לנו על חלקים שונים: הקרום שעוטף את הריאות, שכבות בעור, הכבד, דברים כאלה'' (כתבה של עמוס הראל, ''הארץ'', 28.1.2005). בהינתן כל אלה, מדוע, במציאות של כיבוש אכזרי בן למעלה מ-‏40 שנים, אין זה מתקבל על הדעת, שחייל או חיילים ינסו לעשות קופה מסחר אברים של פלסטינים?

ממשלת ישראל שיקרה אותנו יותר מדי פעמים.
כאשר נחשפה ב-‏1954 רשת הריגול היהודית במצרים שהניחה חומרי נפץ במוסדות של ארה''ב ואנגליה במטרה לדרדר את היחסים בין מצרים למדינות אלה, הכחישה ישראל כל קשר לנושא.
בהודעה רשמית נאמר אז: ממשלת ישראל דוחה נמרצות את עלילות הכזב הכלולות בכתב האישום... המייחסת לישראל מעשי זוועה ומזימות תופת כלפי ביטחונה ויחסיה הבינלאומיים של מצרים (מתוך הספר ''שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, בהוצאת העמותה למורשת משה שרת, עורכים יעקב ורנה שרת). לימים התברר כי מה שהוכחש בהודעה רשמית, הוא בדיוק מה שממשלת ישראל עשתה. אז דיברה ישראל במושגם של עלילות כזב, היום זה עלילות דם, ומסקנתי היא, כי אין להתרשם מהכחשות הממשלה.

אני מאד מקווה שאין ממש בהאשמות על קצירת אברים מפלסטינים. אולם כדי לדעת את הדברים לאשורם מן הראוי שתקום ועדת חקירה בינלאומית, שתבדוק את הנושא ביסודיות. אם הממשלה כה בטוחה בתומתה, מדוע שתתנגד לחקירה שתפזר כל חשד?

---

מבצע כנרת-‏1955

בטוריי סיפרתי לא אחת, על השימוש הציני שהנהגת המדינה עשתה בי ובחבריי החיילים, נערים תחת שוט גיוס חובה, במשימות שדבר לא היה להן עם הגנת ישראל. עובדות לא נעימות אלו למדתי שנים רבות לאחר שחרורי מהצבא, כאשר ארכיונים נפתחו, או ראשי מדינה וצבא פרסמו זיכרונות.
כך נודע לי, כי במלחמת סיני, אוקטובר 1956, שימשתי למעשה חייל בשירות הוד מלכותה מלכת בריטניה וממשלת צרפת, במסגרת עסקה שישראל רקחה עם שתי המעצמות הקולוניאליות, שנועדה לשמר את האינטרסים האימפריאליים שלהן בתעלת סואץ. לנו סיפרו שאנו מגנים על המולדת.
לאחר הסכם השלום עם מצרים שלחתי מכתב התנצלות לנשיא מצרים על השתתפותי בהרפתקה צבאית נגד מדינתו, והוספתי, שאז כחייל בשירות חובה לא הייתי מודע לשקרים של ממשלתי. למדתי את הלקח ולאחר 1967 נמניתי עם סרבני הכיבוש ומלחמת לבנון הראשונה.

השבוע קיבלת שיעור נוסף בסאגה הזו.
בספר ''שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת'' אותו הזכרתי לעיל, קראתי את מאמרו של אבא אבן, ''מבצע כנרת''. אבא אבן, היה נציג ישראל באו''ם, לאחר מכן שר החוץ, שר החינוך, סגן ראש ממשלה ותפקידו האחרון היה יו''ר ועדת חוץ ובטחון בכנסת.
המאמר על מבצע כנרת עניין אותי במיוחד. מדובר בפעולה נגד שורה של מוצבים סורים על שפך הכנרת שבוצעה בדצמבר 1955. הייתי אז בשירות חובה והפלוגה שלי השתתפה במבצע.

אבא אבן מספר כי הפעולה הייתה תגובה על ירי סורי שבוצע ב-‏10 בדצמבר 1955 לעבר דייגים ישראלים במטרה למנוע דיג ברצועת 10 מטרים בחוף הצפוני מזרחי סמוך למוצבים הסורים. בירי הזה לא היו אבידות לישראלים.
למחרת בלילה יצאה ישראל לאותה פעולת תגמול, שברור כי הייתה מוכנה במגירות זה מכבר ורק חיפשו תואנה למימושה. תוצאות הפעולה כותב אבן: 6 חללים ישראלים ו-‏73 חללים סוריים. ובהמשך כותב אבן: היה זה חזיון מזעזע של טבח בלי שנעשה כל ניסיון להזהיר את דעת הקהל בעולם על נחיצותו ועל ממדיו.

משה שרת, שר החוץ, היה אז בשליחות דיפלומטית עדינה ביותר מטעם הממשלה, והמבצע תפש אותו מופתע. כפי שכותב אבן: שרת העבודה, גולדה מאיר, שהגיעה אותו לילה לניו יורק למסע נאומים, אישרה כי לא הייתה כל התייעצות מוקדמת, לא עם משרד החוץ ולא עם שרים אחרים. בן גוריון [ראש הממשלה – ג.ס.] טיכס עצה עם עצמו בלבד.אבן כותב עוד כי שרת שקע בדיכאון משום ששליחותו הדיפלומטית נכשלה בגין אותה פעולה.
מתברר כי לא זו בלבד שהפעולה הייתה מיותרת, היא אף גרמה נזק מדיני וצבאי לישראל.

מי ששילמו בחייהם, היו החללים הישראלים והסורים. בעקבות המידע החדש הזה, שלא היה ידוע לי, אמצא את הזמן המתאים, אולי בביקור קרוב בסוריה, להביע בפני העם הסורי את צערי על כך שממשלתי עשתה בי שימוש מופקר.
דרך אגב, למיטב זכרוני, בגזרה הצרה בה פעל הכוח שאני הייתי בו לא היו חללים. הנשק שלי נרטב קשות בחציית מכשול מים בצעידה לעבר המוצב, כך שלא הייתי מסוגל לירות.

עיתון ''העולם הזה'' בעריכת אורי אבנרי, דיווח בגיליונו מיום 16.12.1955 בצורה מאד אוהדת על הפעולה.

---

גנרל נאצי - חסיד אומות העולם?

דני אורבך, שבימים אלה עומד להתחיל את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת הארוורד בארה''ב, כתב ספר ''ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר'' שיצא בימים אלה לאור בהוצאת ''ידיעות אחרונות – ספרי חמד''.

חלק חשוב מהספר מוקדש להתנגדות להיטלר שיצאה משורות הצבא הגרמני, שאחד האנשים המרכזיים בה, היה הקולונל קלאוס פון שטאופנברג, שניסה להתנקש בהיטלר, נכשל והוצא להורג.
עם הקושרים נגד היטלר נמנה גם ראש המודיעין הגרמני האדמירל וילהלם קנאריס, שהוצא להורג ימים ספורים לפני תום המלחמה.

לפי הספר, האדמירל קנאריס הציל מאות יהודים, ביניהם גם את מי שהיה ב-‏1940 האדמו''ר השישי של חב''ד הרב יוסף יצחק שניאורסון. קנאריס עזר להבריחו משטחי הכיבוש הגרמני לארה''ב.
ראשי חב''ד ומחבר הספר ביקשו מ''יד ושם'' להכיר בקנאריס כחסיד אומות העולם.

ב''יד ושם'' מתקשים לעכל את הרעיון שגנרל בצבא הנאצי, במקרה זה אדמירל, זכאי לתואר כה מכובד. יתכן והדבר נובע מכך שבראש ''יד ושם'' עומד גנרל ישראלי, שיודע כי בצבא הישראלי אין, ולו גנרל אחד, שניצל את תפקידו הצבאי לסיוע לקורבנות הגזענות הישראלית. כבוד לקנאריס הוא בה בעת גם תעודת עניות לגנרלים הישראלים.

מכל מקום יש יותר מסמליות בכך, שהאדמירל הגרמני, עזר להציל את מנהיג הכת החסידית שתתגלה ברבות הימים במציאות הישראלית כגזענית ביותר, על גבול הכהניזם, עליו אמר בית המשפט העליון שהוא מזכיר את ימי האופל של המשטר הנאצי.

---