מאה ימים רעים עברו על נתניהו, מאה ימים שלא עשו טוב, לתכניותיו, לכוונותיו ודמותו, לממשלתו ולמדינת ישראל בכלל.
זה החל במוצאי יום הבחירות. בניגוד לכל הסקרים והציפיות שנוצרו, לגבי תוצאות הבחירות לכנסת, הצליחה יריבתו של נתניהו, ציפי ליבני, מנהיגת מפלגת קדימה, בסיום מרשים, להביא למפלגתה מנדט אחד יותר מאשר קיבל הליכוד, מפלגתו של ביבי נתניהו.

אמנם במבט מעמיק יותר הסתבר כי המנדט הנוסף סחרר את ראשה של ליבני, אך לא נתן לה שום יתרון לזכות במועמדות לראשות הממשלה. גוש הימין שבראשו עמד מר נתניהו זכה ברוב ולכן סביר היה להניח כי הוא שיוצע כמועמד הנשיא להרכבת הממשלה. אך המנדט הנוסף כל כך סחרר את ראשה של הגברת וכל כך ניפח לה את האגו שכל דבר הגיון שנאמר לה לגבי התוצאות האמיתיות של הבחירות לכנסת נפלו על אוזניים ערלות.

הדבר אילץ את נתניהו לגייס לתמיכה בו אצל נשיא המדינה, מר שמעון פרס, את כל שברי מפלגות הימין, לפזר הבטחות והתחייבויות שונות, לא תמיד למען טובת המדינה אלא לטובת הסקטור התומך. בסיכומו של דבר הוטלה עליו משימת הרכבת הממשלה.
בזה הסתיים היום הרע הראשון בכהונתו.

על פניו נראה הליך הרכבת הממשלה די פשוט. מפלגת ''ישראל ביתנו'' נראתה כזרוע הרוסית של הליכוד, מפלגת ''ש''ס'' הרי מנעה הקמת ממשלה בכנסת הקודמת בכדי להביא לבחירות לשם בחירת נתניהו כראש ממשלה, למפלגות הימין זו הזדמנות בלתי חוזרת לקדם את ענייניהם. אך המציאות הייתה שונה. ''ישראל ביתנו'' הכתיבה תנאים קשים של משרות וכהונות. ש''ס דרשה דרישות כספיות קשות ושברי מפלגות הימין התנהגו כאילו הן זכו בבחירות.

נתניהו הבין במהרה שאינו יכול לסמוך על הימין, הרי שברי מפלגות אלו ''הפילו'' בזמנו את ראש הממשלה שמיר ואותו עצמו בקדנציה הקודמת. הוא היה זקוק למפלגת העבודה.

מפלגת העבודה נחלה מפלה מוחצת בבחירות 2009. כוחה הצטמצם מבחירות לבחירות ובבחירות האחרונות במידה ניכרת עד לכדי 13 חברי כנסת. ההיגיון הפוליטי הורה להישאר באופוזיציה ולנסות משם לשקם את כוחה. אך צעד זה העמיד את מנהיגי המפלגה ובעיקר את ראש המפלגה, אהוד ברק, בדילמה קשה.

מפלגת קדימה בראשות הגברת המסוחררת, אשר טענה לניצחון, לא הסכימה להיכנס לממשלה בראשות נתניהו, כך שבידי האיש היחיד שיכל להקים ממשלה בישראל היו שתי ברירות. ממשלת ימין צרה הנשענת על שברי מפלגות או צירוף מפלגת העבודה שתתן לה יציבות פוליטית מתקבלת על הדעת.
הכדור גולגל למגרשו של אהוד ברק ומפלגתו. המחלוקת במפלגת העבודה הייתה גדולה וחילקה את נבחרי המפלגה כמעט שווה בשווה. ציבור הבוחרים, בסקרים ותגובות דרש להצטרף לממשלה. הפתרון היה להציע למפלגת העבודה תפקידים מטרות שלא יוכלו לסרב להן. ואכן בהצבעה במרכז העבודה אושרה ההצטרפות ברוב גדול.

כמקובל בפוליטיקה הישראלית, הנושאים ''ברמה'' את נס הדמוקרטיה וחופש ההצבעה אינם מוכנים לקבל הכרעות שאינן תואמות את עמדותיהם וכך מצאנו ''לוחמי זכויות'' ידועים כמו אופיר פינס, יולי תמיר, איתן כבל ועמיר פרץ כמי שאינם מקבלים את עמדת הרוב.
התוצאה של כל הלחצים הללו, החל מ''ישראל ביתנו'' ועד ''העבודה'' בצרוף התחייבויות של טרם הבחירות, יצרו ''מגה'' ממשלה בת 30 שרים ומספר לא מבוטל של סגני שרים. התגובה הציבורית הייתה קשה ועל נתניהו עבר עוד יום רע.

הממשלה הקודמת לא הצליחה להעביר תקציב בטרם התפרקה. כך היה על ממשלת נתניהו להעביר תקציב תוך 90 יום מכינונה אחרת תצטרך להתפטר וללכת לבחירות חדשות. הבעיה הגדולה ביותר שעמדה בפני הממשלה בעת דיוני התקציב היה המשבר הכלכלי שהחל בשלהי שנת 2008 ורק הלך והתגבר. האבטלה גדלה, גביית המיסים קטנה, דרישות חברי הקואליציה היו רבות והגרעון הממשלתי גדול.

בכל העולם הממשלות מתמודדות עם אותן הבעיות וכולן עושות זאת דרך תקציב גירעוני והזרמה גדולה של כספים לתמיכה במפעלים כושלים. רק בישראל החליטו כי במצב של נסיגה כלכלית יש לצמצם את התקציב ולהטיל מיסים והיטלים חדשים על הציבור. הצעת משרד האוצר בראשות ח''כ שהבנתו בכלכלה אפסית, אך אינו מהסס לכהן כשר אוצר בימים טרופים אלה, לאיזון תקציב המדינה הייתה כל כך אטומה למצב האזרחים ולמצב הכלכלי שעוררה סערה ציבורית מדהימה ואילצה את ראש הממשלה, שכנראה היה שותף בדרך זו או אחרת להצעת האוצר, להתנער ממנה במהירות, לנטרל את פקידי האוצר הבכירים (שכרגיל, ברוב אטימותם לא הבינו על מה המהומה) ולהטיל על יועצו הכלכלי אורי יוגב לסכם, במהירות, עסקת חבילה עם יו''ר הסתדרות העובדים עופר עייני ומנכ''ל התאחדות התעשיינים שרגא ברוש, עסקה שהבטיחה תקציב מדינה לשנתיים, אך במקביל העניקה הישגים נאים להסתדרות ולהתאחדות התעשיינים. עסקה סבירה שכולם ''יצאו'' ממנה טוב, מלבד ראש הממשלה נתניהו ששינה את החלטותיו במהירות ונטע תחושה של אדם לחיץ והססן.

אומרים שחוץ מכל הדברים הטובים שאדם זקוק, הוא זקוק גם לקצת מזל. לנתניהו לא היה מזל בכך שבמקביל לזכייתו בבחירות, נבחר (זמן קצר לפניו) נשיא חדש לארה''ב. נבחר הנשיא ברק חוסיין אובמה. אובמה הבטיח לעשות סדר חדש ביחסי ארה''ב עם העולם. ומאחר וארה''ב היא מנהיגת העולם, הרי אפשר להגיד שאובמה רוצה לעשות סדר עולמי חדש. המקום הראשון שבו אובמה רוצה לעשות סדר חדש הוא, כמובן, המזרח התיכון. וראשית, סדר, ביחסי ישראל עם הפלשתינאים.

איך מתחילים את הסדר?
לוחצים על ישראל בהנהגת ראש הממשלה נתניהו, שנבחר בקולות הימין, להצהיר על הסכמתו ל''שתי מדינות לשתי עמים''. דבר שהממשלה הקודמת הסכימה לו, אך לקראת הסדר זה לא קידם אפילו צעד אחד קטן. וכן דורשים מישראל להפסיק לחלוטין ובאופן מוחלט כל בנייה ביו''ש.

מעשית, אין כל משמעות לבנייה עוד מאות בתים ביו''ש או אי בנייתם. הם לא יסיטו את ההסדר, שאולי יסתמן פעם, בין ישראל לשכנותיה. הדרישה הזו באה לקבע, בתודעתם של מדינות ערב, כי ממשלת ישראל אינה יכולה לסרב לאף דרישה אמריקאית ולכן על מדינות ערב לנהל מו''מ עם הנשיא אובמה והוא ידאג שישראל תקבל את התנאים שיוצעו לה. זה קצת מזכיר את צ'מברליין וצ'כיה בשנת 1938. אך זה אינו דומה כלל. אובמה בינתיים רק הצטיין בדיבורים וטרם חזינו במעשים, ישראל אמנם מנסה לגשר על חילוקי בדעות עם ארה''ב, אך אינה מקפיאה את ההתנחלויות והפלשתינאים כמו הפלשתינאים לדורותיהם, תמיד יחמיצו את הרגע.
הנשיא אובמה החליט להתחיל את הסדר המזרח תיכוני החדש שלו בנאום ''היסטורי'' בקהיר.

אין ספק שהייתה אמירה גדולה בנאום זה. ארה''ב בהנהגת אובמה רוצה לפתוח ''דף חדש'' עם העולם המוסלמי בכלל והערבי בפרט. וזה חייב ל''עבור'' דרך מדינת ישראל ולכן אנו נדרשים להסכים לויתורים מסוימים כנגד ויתורים נגדיים. אינשאללה.

על נאום היסטורי זה, ענה, ביבי נתניהו, ראש ממשלת ישראל, בנאום היסטורי משלו, ''נאום בר-אילן''. היה הרבה תחכום בנאום זה. הדבר החשוב ביותר, לפחות מנקודת ראותי, זו האפשרות שנתניהו נתן לאובמה ''לרדת מהעץ שטיפס עליו'' מבלי לוותר על כבודו. ימים יגידו אם אובמה ניצל זאת.

היום הרע האחרון, בינתיים, שעבר על נתניהו היה לפני כשבוע עם ביטול ההחלטה להטיל מע''מ על פירות וירקות. אחד הסעיפים ה''מאזנים'' ביותר בתקציב הגירעוני שהוגש לאישור הכנסת היה, הטלת מע''מ על פירות וירקות. לטעמי, החלטה זו הייתה צריכה להתקבל מזמן ובכך לסגור פתח ענק להימלטות מתשלום מס אמת. כמו-כן, אין סיבה שתוצרת חקלאית תהיה פטורה ממיסוי שכל המשק נושא בו. אך הנושא טראומתי משתי בחינות. ראשית הטלת המע''מ הייתה מייקרת את התוצרת החקלאית וגוררת עלייה חדה במדד המחירים. איני חושב שדווקא בימים קשים אלו, זה הזמן לכך.

שנית, הניזוקים הגדולים היו סיטונאי הירקות וסוחרי השווקים. שני קהלים שבהם מפלגת הליכוד תמיד התקבלה בזרועות פתוחות ובאהדה בולטת.הלחצים היו גדולים, זה הקרוי שר האוצר נשבע שהפעם החוק עובר, ראש הממשלה שתק ושתק. הלחץ גבר ואז הגיע ההחלטה. לא מטילים מע''מ.
שוב הופיע נתניהו בציבור כמנהיג לחיץ והססן.

שבוע רע נוסף במסכת 100 הימים הראשונים לממשלתו.

מנגד אפשר לראות את חצי הכוס המלאה (סיכום מאה ימים לממשלת נתניהו): אושר, לראשונה, תקציב מדינה לשנתיים, הוכנה רפורמה נכונה במנהל מקרקעי ישראל ונתקבלה הכרעה בנושא חוק ''בנק ישראל'' והוא יקודם במהירות לחקיקה. עסקת החבילה בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים תיתן ''שקט תעשייתי'' בתקופה קשה זו.
ונקווה למען כולנו כי זו רק ההתחלה (סקר).

---