לקראת הבחירות באיראן, ציטטו מרבית העיתונים ''חוגים מדיניים בכירים'' שאמרו כי ישראל מקווה שאחמדינג'אד יזכה בבחירות כי הדבר מסייע להסברה הישראלית. גם חלק ניכר מהפרשנים המדיניים שהממשלה מדברת מגרונם, אמרו וכתבו דברים דומים.

לכאורה יש מקום לתמיהה: מנהיגים ישראלים ממפלגות שונות, בשלטון כמו בחלק מהאופוזיציה הימנית, הצהירו כי אחמדינג'אד הוא היטלר מודרני. היעלה על הדעת שישראל מקווה לניצחונו של היטלר? שהיטלר משרת את האינטרסים שלה? הייתכן כדבר הזה במדינת ניצולי השואה?
ייתכן גם ייתכן.
ישראל קיבלה את ליטרת הבשר שלה, ''היטלר ניצח'' ועכשיו אפשר להמשיך בתעמולת הזוועה המהלכת אימים על הסכנה לקיומה של ישראל.

אחמדינג'אד הוא חלק משלטון עריץ, אויב של חברה חופשית, דמוקרטית, ליברלית, סובלנית וסוציאליסטית, במובנים רבים לא פחות עריץ ודכאני משלטון הכיבוש הישראלי בשטחים הכבושים, עריצות שבתהליך איטי אך עקבי חודרת גם לתחומי הקו הירוק.
אבל הוא לא היטלר. אין לו משנה סדורה על חלוקת האנושות לגזעים עליונים ותחתונים, אין לו תוכנית להשמיד את היהודים בעולם, הוא גם מעולם לא הכריז כי הוא עומד לתקוף את ישראל, (הוא אפילו הצהיר שכל פתרון שיהיה מקובל על הפלסטינים יהיה מקובל גם עליו), ולמען האמת, כפי שכתבתי בטורי לא פעם, מצב היהודים באיראן, מעורר קנאה אצל לא מעט פלסטינים בשטחים הכבושים. בינתיים מי שמאיים בשימוש בכוח, היא ישראל.

בין אם יש בממשלת ישראל וצבאה כאלה המאמינים שאחמדיננג'אד הוא היטלר, ובין אם ממשלת ישראל משתמשת בהיטלר כנשק תעמולתי לניפוח הסכנה הצפויה מאיראן, בשני המקרים מדובר בגיוס השואה למדיניותה המלחמתית של ישראל, כאמצעי להצדקת מתקפה על איראן, שעלולה לגרור שימוש אפשרי בנשקה הגרעיני של ישראל. כך הופכת השואה לאמצעי לשואה חדשה, הפעם ביוזמת ממשלת מדינת היהודים שקמה על אפרם של מיליוני קורבנות הנאציזם.

אני מניח כי הרצל לא היה ציניקן להכעיס, והרעיון להקים מדינה ליהודים התבשל במוחו בכנות כתוצאה מהזעזוע שעורר אצלו משפט דרייפוס. אילו נהנו היהודים בימי הרצל מאותן זכויות אדם ואזרח שהן היום מנת חלקם במרבית ארצות העולם, קרוב לוודאי שהרצל היה ממשיך לעבוד כעיתונאי מוערך יותר או פחות, בלי הציונות וגרורותיה.

התנועה הציונית, ובעקבותיה מדינת ישראל, לא לחמו באנטישמיות ובגזענות. להיפך, האנטישמיות הייתה מעין בת ברית לציונות, שהרי בלעדיה רעיון ההגירה ההמונית של היהודים לפלשתינה-א''י, ולאחר מכן לישראל, לא היה מתממש. גם כיום, כאשר צץ אירוע אנטישמי בצרפת או באנגליה, שליחי הסוכנות קופצים עליו כמוצאי שלל רב, כי באמצעותו אפשר לעודד הגירת יהודים לישראל. כל תקרית, כמו בצרפת בשעתו, מנופחת מיד לכדי סכנה קיומית לקהילה היהודית, ושליחי הסוכנות ומדינת ישראל רוקדים על הדם בשיטה של ''בואו עלו, לפני שיהיה מאחר'', ותמיד נמצאים מספר יהודים שנופלים למלכודת ומוצאים עצמם בסופו של דבר במדינה שהסכנה לקיומם בה גדולה בהרבה מאשר בארצות מוצאם, יהיו אלה צרפת, אנגליה או ארה''ב. הציונות זקוקה לאנטישמיות כאוויר לנשימה, ומצב של זכויות אדם ושוויון הוא בבחינת רעל לקנאי הציונות.

יחד עם זאת, ראשי התנועה הציונית ומדינת ישראל הבינו כי המצב המשופר של היהודים במרבית מדינות העולם, מצמצם מאוד את רזרבת ההגירה לישראל, ועל כן פיתחו לכדי אומנות את מנגנון שאיבת הכספים מיהודי העולם. שאיבה זו בונה על אותם נימים של ''ערבות יהודית הדדית'' אשר לפי גרסתה הציונית, ''אם אתם לא באים לפחות תשלמו במזומן (cash money) לישראל, כדי להבטיח כי ביום צרה יהיה לכם לאן לבוא''. בינתיים השיטה עובדת כמו שעון. אמנם יש בקיעים, מספר גדל והולך של יהודים מבינים כי ישראל היא עבורם יותר משא מנכס, אבל הם עדיין במיעוט, ולא נמנים עם האוליגרכיה הפיננסית.

מה שמחזיר אותי שוב לאיראן. ''האיום הקיומי'' מוזן בתעמולה בלתי פוסקת לוורידי האזרחים, וזה תופש. אם יש איום קיומי, מה יותר טבעי מאשר לקחת פצצת אטום ולזרוק על איראן. זו הסכנה האמיתית, ואם בעולם לא יכירו בכך בזמן, כלומר, לפרק את המרעום הגרעיני הישראלי לפני שישראל תפעיל אותו, ובמקביל למנוע כי יהיה כזה בידי איראן, זו המשימה הדחופה של הנשיא אובמה והקהילה האירופית.

---