לפני בדיוק שנתיים פרסמו שני דוקטורנטים אמריקניים למדיניות גרעינית מ-MIT מאמר, תחת הכותרת ''בחזרה לאוסיראק'', הדן ביכולתה של ישראל להשמיד את הפוטנציאל הגרעיני של איראן. האוסיראק הוא כמובן הכור הגרעיני של סדאם חוסיין בטכנולוגיה צרפתית שהושמד בהתקפת גבורה בשנת 1981. המאמר תורגם לעברית וצוטט רבות. חלק גדול ממנו הוא דיון טכני על יכולתו של חיל האוויר הישראלי להטיל חימוש מדויק על מטרות מבוצרות, מבוטנות בשטח ענק, לחדור את שכבות הנפץ ולהשמיד את המטרה. הפצצות המונחות מסדרת BLU במשקל של אלף ואלפיים ליטראות המכילות חומר נפץ מרסק, מסוגלות, כך טוענים החוקרים, לחדור ולגרום נזק בלתי הפיך למטרה, במידה רבה של ביטחון, אם תפגע כל אחת מהן במכתש שיצרה הפצצה הקודמת לה.

בשבועות האחרונים התבשרנו על שני שינויים לרעה בהנחות היסוד של המאמר. האחד, תמיכה, גם בשתיקה, של ארצות הברית בתקיפה ישראלית, באמצעות מעבר בשטח המצוי בשליטה אמריקנית, דהיינו עיראק או סעודיה. ללא תמיכה כזו תקשה מלאכת התדלוק האווירי שכן כל האתרים מצויים בקצה גבול הטווח המבצעי של המטוסים המצויים ברשות ישראל. שתיים, אספקת פצצות ענק ''מרסקות בונקרים'' שדי באחת מהן כדי לחדור את המטרות המבוטנות. ממשלו של אובמה הודיע באופן שאיננו משתמע לשתי פנים כי הממשל מתנגד בכל תוקף לתקיפה מונעת, ולא יספק את האמצעים הדרושים להצלחתה, שלא לדבר על סיוע מבצעי. אם נצטט את הכותבת קרוליין גליק הרי ממשל אובמה מעדיף לראות את איראן הופכת למדינה גרעינית מאשר את ישראל מבטיחה את עצם קיומה (הישרדות בעולם פוסט-אמריקאי).

מכל המקורות הגלויים והחצי חסויים, מועדת החוץ והביטחון של הכנסת הקודמת ועד להערכתו של רוברט פרידמן (Decision Time for Israel on Iran?), ברור כי הזמן להכות הוא בשנה הקרובה שכן לאחר מכן יהיו ברשות איראן ראשי-חץ גרעיניים מתוצרת עצמית. יתר על כן, לא סביר שישראל תיהנה מהזדמנות שנייה, שכן מייד לאחר התקיפה תותקף ישראל בכל האמצעים שברשות איראן, כולל ישויות הטרור מצפון ומדרום, והכול תחת חרון אפו של הממשל האמריקני העויין ודעת הקהל העולמית שגם היא איננה רואה בחיים בצל איום הגרעין האיסלאמי את סוף העולם, אלא אולי את תחילתו של שחר חדש, בלי בג''ץ בלי בצל''ם ובלי מדינה יהודית. אם תמיד למדנו שאין זבנג וגמרנו הרי הפעם, אם לא זבנג, נגמרנו.

המצב הנוכחי לא משאיר בידי ישראל ברירה אלא להשתמש בזבנג, דהיינו נשק אטומי. המטרה: נתאנז, שהוא האתר המרוחק עשרות קילומטרים מכל יישוב אליו מגיע גז האורניום פלואוריד לצורך העשרה. בנתאנז, כידוע מותקנות אלפי סרכזות אשר לפי דברי שליטי איראן, משטר האייתולות הממתינים לביאת המהדי, מרכזות את החומר הבקיע המצוי בריכוז נמוך לריכוז גבוה. כדי לפצח את שני אולמות הסרכזות יש צורך בפצצות אימתניות מן הסוג המקובל מוטלות בדיוק של 3 מטרים, או פצצת אטום אחת, גם אם תחטיא את המטרה במאה מטרים, ותיצור רעידת אדמה מקומית שתבקע את האתר, ותרסק את הסרכזות.

מזה ארבעים וחמש שנה שישראל מעמעמת את הסוגיה של נשק גרעיני, ואין דבר שהיא חפצה בו פחות מאשר להיות הראשונה שמביאה את הנשק הגרעיני לזירה. כמו בפשיטה על מזרח סוריה, הגורם החוקר יכול להוכיח כי האתר אכן היה אטומי, וכי פרופיל האיזוטופים תואם אורניום שמקורו ממקור מסוים שאיננו ישראלי. נשאלת השאלה, האם לא תואשם ישראל בהכנסת הנשק האטומי לזירה לאחר פשיטה דומה על נתאנז? והתשובה היא לא. השטח יזוהם בכמות כה גדולה של איזוטופים מאלפי הסרכזות המרוסקות שאיש לא יוכל להוכיח אל נכון אם הגורם לרעידת האדמה היה נשק אטומי או תאונה נוסח צ'רנוביל כפול אלף.

במזרח התיכון, האמת תמיד מצוייה במהופך להגיון המקובל. דווקא הניסיון להרתיע את ישראל מלהשתמש בנשק שאיננו מפר שוויון, שאיננו מכניס לזירה גורם מערער יציבות, הוא זה שיכפה על ישראל את ההכרח לעשות זאת. הפייסנות, שלא לומר צחנת השרות לאיסלאם הנודפת מכל מעשיו של ממשל אובמה דוחפת את העולם למסלול של עימות הישרדות עקוב מדם ונשורת גרעינית, ולוואי ואתבדה.

---