''גוש שלום'' נענה לבקשתי לציין הפעם את יום הולדתי לא בחגיגה רבת-משתתפים כמו לפי 5 שנים, אלא בסיעור-מוחות ציבורי על עתיד המדינה.

האירוע התקיים ביום א' (21.12.08) בבוקר, באולם ה''סינמטק'' בתל-אביב, תחת הכותרת ''עד שייצא עשן – דעות ועימותים''. נערכו בו שני עימותים: אחד על ''שתי מדינות לשני עמים – מציאותי או בלתי-אפשרי?'' ואחד על ''התקשורת: בשרות השלטון ובעלי-ההון או בשרות הציבור''.

בעימות ראשון, בהנחיית עורך ''הארץ'' לשעבר, דיוויד לנדאו, השתתפו ישראלה אורון (מיוזמת ז'נבה) וגלעד שר (יועצו לשעבר של אהוד ברק ונציג בכיר של ישראל בוועידת קמפ-דיוויד 2000) שטענו בזכות פיתרון שתי המדינות, וההיסטוריון מירון בנבנישתי שטען שהוא בלתי-אפשרי, וד''ר מנחם קליין (מאוניברסיטת בר-אילן) שתפס עמדת-ביניים.

בעימות השני, בהנחיית חיים יבין, טענו העיתונאים רון בן-ישי ורינה מצליח שהעיתונות היא חופשית, בעוד שהפרופסור ירון אזרחי והעיתונאי עופר שלח טענו שהיא משועבדת.

בסיום האירוע השמעתי את מחשבותיי, ואמרתי:

ידידים יקרים, חברים, שותפים,

אני צריך להודות שאני נרגש. בחיי הארוכים לא פונקתי בגילויי הזדהות וחיבה. לגילויי שנאה אני רגיל הרבה יותר. לכן תסלחו לי אם אני קצת נבוך.

שואלים אותי הרבה: איך זה להיות בן 85?

קודם כל, זה מוזר. הלא רק אתמול הייתי בן 42, צעיר חברי הכנסת. אינני מרגיש יותר זקן או יותר חכם מכפי שהייתי אז.

85 זה פ''ה. פ''ה זה פה, כאן: וכן, אני נמצא פה, ומתכוון להישאר פה עוד כמה זמן – גם מפני שאני נהנה, וגם מפני שאני צריך לסיים פה כמה דברים.

פ''ה זה גם פה, הפה המאפשר לי להשמיע מחשבות. הייתי רוצה להשתמש בהזדמנות זו כדי לחלוק אתכם כמה מן המחשבות העוברות לי היום בראש.

מה מיוחד לבני 85 במדינה הזאת? קודם כל, שאנחנו הדור שהקים אותה. וככאלה – כך אני מרגיש – אנחנו אחראים אחריות מיוחדת למה שקורה בה. ואם המדינה היא לא מה שדימיינו שהיא תהיה, ואנחנו לא גאים בתוצאה – אנחנו חייבים לעשות כדי לשנות אותה.


וכאן אנחנו עומדים לפני פרדוכס מוזר. אנחנו שותפים להצלחה היסטורית, ואנחנו שותפים לתבוסה גדולה.

אולי רק בני הדור שלי מסוגלים להבין לעומק את גודל ההצלחה שלנו בשינוי התודעה הלאומית.

הרבה אנשים שואלים אותי: מניין אני שואב את האופטימיות שלי גם כשהמצב מתדרדר ונראה רע מאוד, כשאנשים טובים נתפסים לדיכדוך ולייאוש. ברגעים כאלה אני מזכיר לעצמי - וגם לציבור שמקשיב לי - ממה התחלנו. אני מזכיר זאת שוב ושוב, למען אנשים שלא חיו את זה, ולאלה ששכחו:

למחרת המלחמה ההיא, מלחמת 48, כאשר אמרנו שיש עם פלסטיני וצריכים לעשות שלום איתו, היינו קומץ זעיר בארץ ובעולם כולו. צחקו מאיתנו. אין פלסטינים, אמרו לנו. אין דבר כזה כמו עם פלסטיני, אמרה גולדה עוד כעבור שנים.

האם יש היום מישהו המכחיש את קיומו של העם הפלסטיני?

טענו שכדי להשיג שלום, צריכה לקום מדינה פלסטינית. צחקו מאיתנו. מה פתאום? יש ירדן. יש מצריים. יש 22 מדינות ערביות. זה מספיק!

היום זהו קונסנזוס עולמי - שתי מדינות לשני עמים.

אמרנו שצריכים לדבר עם האויב, והאויב היה אש''ף. ארבעה שרים דרשו להעמיד אותי לדין באשמת בגידה כאשר נפגשתי ב-‏1982 עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה. כל הארבעה נפגשו אחר-כך עם ערפאת, ומדינת-ישראל חתמה עם הסכמים רשמיים עם אש''ף.

נכון, ההסכמים לא בוצעו והם לא הובילו לשלום, אבל נוצרה ביום ההוא הכרה הדדית בין מדינת ישראל וארגון השחרור הפלסטיני, בין ישראל והעם הפלסטיני. זאת הייתה מהפכה שאינה ניתנת לביטול.

היום אנחנו אומרים: צריכים לדבר עם חמאס. חמאס היא חלק בלתי-נפרד מהמציאות הפלסטינית. וגם דעה זו מתחילה להתקבל.

איזו מהומה עוררנו כשאמרנו שירושלים צריכה לשמש כבירה לשתי המדינות. היום יודעים כמעט הכול שכך צריך להיות, ושכך יהיה.

60 משנות חיי הקדשתי למאבק הארוך הזה, והוא עדיין בעיצומו. אבל הבסנו את רעיון ארץ-ישראל השלמה, הבאנו אלטרנטיבה של שתי מדינות והיא שיכנעה בארץ ובעולם. עד כדי כך שגם מתנגדיה החריפים בממשלות ישראל צריכים להעמיד פנים כאילו הם מקבלים אותה, כדי למשוך קולות.

חישבו על זה כשתרגישו מיואשים. ראו את התמונה כולה, לא רק את הקטע הקרוב!

אך מול הניצחון הזה, עומדת התבוסה הגדולה.

די להסתכל במה שקורה בבחירות האלה: שלוש המפלגות הגדולות מדברות כמעט בשפה אחת, ואף אחת אינה מציגה תוכנית לשלום.

יש מפלגות קטנות האומרות דברים טובים ונכוחים, אבל בשלב זה נחוץ יותר מזה. חסר הכוח הפוליטי הגדול, המוכן לכבוש את השלטון כדי לעשות שלום.

ברור לחלוטין שבבחירות הקרובות תהיינה התוצאות רעות – והשאלה היא רק אם יהיו סתם רעות, או רעות מאוד, או רעות עוד יותר.

מדוע זה קרה? יש הרבה סיבות. יש הרבה תירוצים. יש לנו ביקורת נוקבת וגם צודקת על הרבה דברים – על התקשורת, על החינוך, על כל הממשלות, על נשיא ארצות-הברית, על כל העולם.

אך חסרה לי ביקורת אחת: הביקורת על עצמנו.

אבי אמר לי: אם המצב רע, שאל קודם כל את עצמך אם אתה היית בסדר. אז אני שואל: האם אני בסדר? האם אנחנו בסדר?

כן, השמענו רעיונות נכונים. הרעיונות שלנו ניצחו. אבל מה עשינו כדי להגשים את הרעיונות האלה במציאות, בשדה-הקרב הפוליטי?

פוליטיקה היא עניין של כוחות. מה עשינו כדי להקים כוח פוליטי של ממש? איך זה קרה שהשמאל, מחנה השלום והקידמה, כמעט נמחק מהמפה הפוליטית? מדוע אין לנו כוח פוליטי, אין לנו, למשל, אף כלי-תקשורת אחד? איך זה התפרק השמאל, בדור האחרון, מכל אמצעי-הכוח?

יש בשמאל אנשים נהדרים ונשים נהדרות, המתעמתים כל שבוע עם הצבא במאבק נגד החומה, המפקחים על המחסומים, המסרבים לשרת בצבא-הכיבוש, הלוחמים בכיבוש בעשרות דרכים שונות. גם רבים מאיתנו, בני כל הגילים, משתתפים בפעולות האלה.

אך בעוד אנחנו עומדים ומוחים, המתנחלים הולכים ומתקדמים. עוד עז ועוד דונם, עוד גבעה ועוד מאחז. לפעמים יש גם לי ההרגשה שהכלבים נובחים והשיירה עוברת – ואיני אוהב להיות הכלב. אנחנו רצים אחרי היתושים של הכיבוש, אנחנו הורגים את היתושים, אבל הביצה, המשריצה את היתושים, הולכת ומתרחבת.

הביצה היא פוליטית. ורק כוח פוליטי יכול לייבש אותה. ובמילים אחרות: רק כוח המסוגל להתמודד על השלטון במדינה, להשפיע על החלטות הממשלה, על החלטות הכנסת.

זהו כישלון היסטורי, ואנחנו אחראים לו.

אם מותר לי להשמיע משאלה של יום-הולדת: הייתי רוצה שיום אחרי הבחירות נתחיל לחשוב מיד על הבחירות הבאות.

עלינו לחשוב מחדש. לגמרי מחדש. לבדוק את כל מה שעשינו עד כה ולגלות איפה טעינו.

מדוע לא הצלחנו לשכנע נוער, וכה רבים בציבור המזרחי, והעולים מרוסיה, והציבור הערבי, והציבור הדתי המתון - שיש עם מי לדבר, שאפשר לשנות, שכן – אנחנו יכולים! מדוע לא הגענו אל לב הדור הצעיר, הבז לפוליטיקה, ובעיקר לפוליטיקה שהם מכירים?

דרוש משהו חדש לגמרי, מעשה-בראשית חדש. הייתי אומר: עלינו להכשיר את הקרקע לאובמה ישראלי.

אובמה פירושו: להצית תקווה במקום שלא הייתה תקווה. לדרוש שינוי מן היסוד ולהאמין שאפשר לחולל את השינוי. לעורר התלהבות של המוני צעירים למטרה שתדבר אל ליבם, בשורה של סוף הכיבוש, של צדק חברתי, של דאגה לכדור-הארץ. הכמיהה למשטר אחר, חילוני, צודק, הגון, שוחר-שלום.

הבשורה החדשה צריכה לפנות גם אל הראש וגם אל הלב, לדבר אל הרגש, ולא רק אל ההיגיון הקר. היא צריכה לעורר מחדש את האידיאליזם, שמסתתר בלבבות רבים ואינו מעז להראות את פרצופו בפומבי.

המכשול הגדול בפני התפרצות כזאת הוא הייאוש. קל יותר להתייאש. זה נוח. זה לא מחייב לכלום. קל יותר להגיד שהכול אבוד. שגנבו לנו את המדינה. אבל הפסימיות, כידוע, אינה מולידה שום דבר, היא מובילה להגירה פנימית או להגירה חיצונית.

אני מסרב להיות פסימי. ב-‏85 שנותיי ראיתי יותר מדי דברים מפתיעים, מדהימים, בלתי-צפויים - גם לטובה וגם לרעה - מכדי שלא להאמין בבלתי-צפוי. אובמה הוא בלתי-צפוי, וזה קרה רק עכשיו לנגד עינינו. נפילת החומה בברלין הייתה בלתי-צפויה, ואיש לא חזה את זה רגע לפני שזה קרה. אפילו עליית הירוקים בבחירות לעיריית תל-אביב הייתה כזאת.

אני רוצה להציע לפתוח במאמץ חדש, שיתחיל יום אחרי הבחירות. הייתי רוצה שמיטב אנשי-הרוח ופעילי-השלום, הפעילים החברתיים ושוחרי כדור-הארץ יתכנסו ויתחילו לחשוב ביחד, איך לחולל את הנס הישראלי.

אולי יש מקום לקונגרס גדול של כל שוחרי השינוי, לסנהדרין של שוחרי השלום וזכויות האדם, למין כנסת חלופית.

ממרומי 85 שנותיי אני רוצה לקרוא לכל מי שעתידנו פה יקר לליבם, ליהודים ולערבים, ובמיוחד לצעירים, להתגייס למאמץ משותף ולהכין את הדרך לשינוי הגדול, לישראל האחרת, למדינה שיהיה כיף לכל אזרחיה לחיות בה, למדינה שנוכל להתגאות בה.

זה לא יכול להיות עוד משחק בין גופים קיימים, אלא יצירה פוליטית לגמרי חדשה, שתדבר בשפה חדשה, שתביא בשורה חדשה.

אני מאמין שזה יקרה, אם לא מחר אז מחרתיים. אני מאחל לעצמי, ולכל הידידים הנוכחים כאן באולם, שנראה את זה במו עינינו, שנהיה שותפים, שנוכל לומר: דווקא די הצלחנו, אנחנו מעבירים את המדינה הזאת לידיים נאמנות.

ועכשיו אני רוצה להודות מקרב-לב לכולכם, ידידיי, שבאתם לציין איתי את יום הולדתי בהחלפת דיעות ובעימותים על הדברים שהם כל-כך חשובים לכולנו.

תודה מקרב לב למנחים ולדוברים, שנאותו לבוא ולהאיר את עינינו, למארגני האירוע היפה, לחברי גוש שלום. תודה לכל הקהל הרב הזה שבא מקרוב ומרחוק, ותודה על הברכות והאיחולים שהרעפתם עליי.

אינני יכול לתאר לעצמי יומולדת מהנה ומרגש יותר.

---