חנוכה, הוא חג מיוחד. לא רק מפני שהוא מסמל התנגדות וכושר התמדה או מפני שאוכלים בו סופגניות, אלא כיוון שהוא חג שבו, במשך 9 ימים, המשפחה כולה מתאחדת סביב החנוכייה ומדליקה את הנרות. זהו חג משפחתי.

וכשזה קורה במשפחה המורחבת, עם הסבתא והדודים, זוהי הזדמנות נהדרת לשוחח, כשהפעם, קרוב לוודאי, הנושא יהיה קשור במשבר. ולא, לא על המשבר שעובר על דוד מוריס בגלל האולקוס או הגירושין של דודה סופיה, אלא על המשבר הכלכלי, מפני שהפעם, הוא נוגע לכולנו ולא ניתן לטאטא אותו אל מחוץ לבית על-ידי הומור יהודי בריא. ומפני שלא ניתן להתעלם ממה שקורה סביבנו ולנו, נשאלת השאלה ''מה עושים?''.

ובכן, כיהודים, נעשה את מה שאנו יודעים לעשות הכי טוב כלומר, להתלונן. אבל אחרי כל ה-''אויי ויי'' וה''יא וולי'', זוהי יכולה להיות הזדמנות טובה למעט בדק בית שבסופו, לאחר כל הקיטורים, נגלה כיצד עלינו לנהוג ולהבין, שיהודים עושים עוד דבר שהם טובים בו בזמן משבר והוא, להתאחד.

מאז שמשה הוריד את התורה מהר סיני, תמיד אותו סיפור חוזר על עצמו: או שנתאחד או שנתפזר. בהר סיני התאחדנו תחת משבר עגל הזהב והפכנו לעם. בימי מרדכי ואסתר, התאחדנו וניצלנו מהמן הרשע. נגד היוונים, בימי יהודה המכבי, שוב התאחדנו אל מול רוע גזירת ההתייוונות וניצחנו כמובן במהפכה, אולם תוך זמן קצר התפרקה האחדות והתפזרנו בגלות בת 2000 שנה. נראה שיהודים, תמיד יודעים כיצד להתאחד בשעת משבר וכיצד להתפלג, כשהמצב מעט משתפר, אבל הפעם, כשהמשבר עוד לא בשיאו, אם נשכיל להתאחד אחת ולתמיד, נחסוך מעצמנו גם את האפטר שוק מהמשבר. ולא רק מעצמנו אלא מהאנושות כולה, שהיא, יחד איתנו, כמו משפחה אחת גדולה ומורחבת. ממש ככה.

בזמן שהעולם כולו עומד מבולבל מול המשבר הכלכלי הגדול ביותר בהיסטוריה, דווקא אנחנו יכולים וצריכים להתלונן, מפני שזה מביא לאיחוד בינינו, אם מבחינת הקיטור המשותף ואם מבחינת שינוס המותניים, בהבנה שאין לנו אפשרות נוספת מלבד התלכדות. ואם היא תבוא מתוך ההפנמה הברורה שאנחנו כעם, משפחה מצומצמת ושאר האנושות היא מעין המשפחה מורחבת, זה כבר יעשה את העבודה, מפני שמתוך רצון אמיתי לאחד את כל הפלגים, הגזעים, הצבעים והדעות חייב להיוולד השלם הגלובאלי שאנחנו ממילא חלקים ממנו. שלם שכזה, סביר להניח, יוכל לעמוד איתן אל מול כל סערה.

---

מתחברים לטוב

הכוח הרוחני כשאנו יחד, תמיד עמד לצידנו כאומה. יתר על כן, לפי חוכמת הקבלה שליוותה אותנו במשך אלפי שנים, האנושות כולה, הינה בעצם נשמה אחת ומאוחדת בהווייתה, אשר העמים השונים שבנשמה זו, הם מעין אברים המרכיבים דבר אחד שלם, בדומה לגוף המורכב מאברים. בדומה לכך, אם היינו יכולים לאחד את האנושות תחת רעיון זה ולגרום לאנשים לרצות להתחבר, אם מתוך משבר ואם מתוך רווח עתידי, היינו מקבלים את שכרנו, הגשמי והרוחני, ממש כפי שקרה לעם ישראל פעמים רבות בעברו.

במשבר הנוכחי, הכסף הוא רק סימפטום והמשבר האמיתי הוא בסימן איבוד האמון. אין לנו אמון במערכת הכלכלית ובממשלה שיצרה אותה. אין לנו אמון בבנק שמלווה לנו כסף, בעסקים ובכלל, בין האנשים. גם כדי לערוך קניות בסופרמרקט, צריכה להיות מידה מסוימת של אמון, שלא ירמו אותנו. אמון, דרוש לנו כצורך בסיסי בתוך חברה, כמו כל דבר אחר. אם היה לנו אמון, היינו סומכים האחד על השני ודואגים האחד לשני, כיוון שהיינו מתפקדים כחלקים של גוף אחד שלם, של אותה נשמה וזוהי, המשמעות האמיתית של אחדות. של חברה בריאה. בחג החנוכה הנוכחי, יש לנו הזדמנות להיות נאמנים למורשת שלנו ולכן, לאחר שקיטרנו, בואו פשוט נתאחד והספין היחידי שניצור יהיה של סביבון אנושי אחד גדול שיספר לנו ש ''נס גדול'', קרה כאן. חג שמח.

המחבר הוא עורך תוכן בהוצאות הספרים ''קבלה לעם''.

---