זה נשמע כמו סיפור דמיוני לגמרי. וזה באמת סיפור דמיוני.

בסיפור הזה קם פוליטיקאי אמריקאי ומכריז: ארצות-הברית הוקמה על-ידי פליטים בריטיים, שנרדפו באירופה בשל דתם הפרוטסטנטית-פוריטנית. לכן ארצות-הברית היא מדינה אנגלו-סאכסית פרוטסטנטית.

והוא מסביר: ארצות-הברית היא גם מדינה דמוקרטית. לכן זוכים בה אנשים ממוצא אחר – אינדיאנים, אפריקאים, לטינים, אסיאתים, יהודים ועוד - לשוויון מלא. אבל עליהם לדעת שארצות-הברית היא מדינת-לאום אנגלו-סאכסית, בעוד שהם שייכים למדינות-לאום אחרות.

נשמע הזוי? בהחלט. שום פוליטיקאי אמריקאי לא היה חולם להעלות דברים כאלה על דל שפתותיו, אפילו היה חושב כך בלבו.

אצלנו אפשר להגיד את זה, ואיש אינו מתרגש.

השבוע אמרה זאת ציפי לבני. היא נאמה לפני תלמידי בית-ספר – העדפה של פוליטיקאים שלנו, היודעים שזהו ברובו הגדול ציבור קונפורמיסטי, המוכן לשמוע את הכול בלי מחאה. בפני קהל של תלמידות ותלמידים, העומדים להתגייס בעוד שנה-שנתיים, הכריזה ציפי על השקפת-עולמה.

ישראל, אמרה, היא כידוע מדינה יהודית ודמוקרטית. אזרחיה הערביים נהנים בה מכל הזכויות האזרחיות. אבל הם צריכים לדעת שזוהי מדינת-הלאום של היהודים, בעוד שהם שייכים ללאום אחר, ומדינת-הלאום שלהם היא המדינה הפלסטינית שתקום.

האמירה הזאת לא עוררה סערה, לא בו במקום ולא בתקשורת. אין היא סותרת את דעתם של רוב הישראלים. הציבור הזה מקבל את הקביעה שישראל היא מדינה יהודית, ושאזרחיה הערבים הם לכל היותר מיעוט נסבל.

מה שמיוחד לציפי לבני הוא רק הדגש על שתי המלים ''מדינת לאום''. היא הפכה אותן לדגל הפרטי שלה, וחוזרת עליהן בכל הזדמנות. זה מעניק לדבריה מין מכובדות, הילה של השקפת-עולם מגובשת, ומבדילה אותה מאהוד אולמרט, ביבי נתניהו ואהוד ברק, המאמינים באותם הדברים עצמם.

אין ויכוח על כך שהעולם מחולק למדינות-לאום. המוסד המאחד את העולם כולו נקרא ''האומות המאוחדות'', כשהכוונה היא ל''מדינות-הלאום המאוחדות''. השאלה היא רק: מה זאת מדינת-לאום?

במונחים היסטוריים, מדינת-הלאום היא מושג די חדש. עוד לפני מאה שנה היו חלקים גדולים של אירופה שייכים לממלכות רב-לאומיות. בית-המלוכה היה זה שאיחד את האימפריה, ולא הזהות הלאומית של הנתינים. הממלכה האוסטרית הקיפה תריסר לאומים ויותר, וכך גם ממלכת הצאר הרוסי.

למעשה התגבש הרעיון הלאומי רק במאה ה-‏18. יותר ויותר הוגי-דעות אימצו לעצמם את ההשקפה שאמרה שציבור בעל מוצא משותף, זהות תרבותית משותפת, שפה משותפת (לרוב), טריטוריה משותפת ודת משותפת (לרוב) צריך להתאחד במדינה משותפת, שתהיה שייכת רק להם, וליהנות בה מעצמאות לאומית.

העיתוי לא היה מקרי. בכל רחבי אירופה קמו מערכות של חינוך המוני, ובקרב כל העמים התגבשה ההכרה הלאומית. סלובקים וסלובנים לא הבינו עוד מדוע הם צריכים להיות כפופים לכתר האוסטרי, ליטאים ולטווים לא קיבלו עוד את שעבודם לכתר הרוסי כדבר מובן מאליו. באותה עת חייבה ההתפתחות הכלכלית והטכנולוגית את קיומן של מדינות די גדולות כדי לקיים כלכלה מודרנית וכוח צבאי גדול להגנה על אזרחיהן (ולהתנפלות על המדינות השכנות).

המדינה הלאומית הקלאסית הייתה צרפת. התגבשה בה אומה צרפתית בעלת השקפת-עולם לאומנית וגאווה לאומית, שכפתה את הניב והתרבות שלה על עממים שסופחו לצרפת מרצון או בכוח – אלזאסים במזרח, קורסיקאים בדרום, באסקים במערב וברטונים בצפון. הלאומיות הבריטית בלעה את הסקוטים, הוולשים ותושבי אלסטר. העממים שנבלעו בלאום הגדול קיבלו לרוב את הדין והתגאו בלאומיותם החדשה. הקורסיקאי נפוליון בונפרטה היה לאומן צרפתי למהדרין, והיהודי בנג'מין דישראלי יצר את הקיסרות הבריטית.

זאת הייתה תקופת-השיא של מדינת-הלאום הקלאסית – מדינה לאומנית, הומוגנית ככל האפשר, שסבלה רק בקושי את המיעוטים שבה או שרדפה אותם ממש, שדרשה קונפורמיזם לאומי בפנים ושכפרה בכל מוסר ביחסיה עם מדינות-לאום אחרות.

נראה שציפי לבני חושבת על מדינת-לאום כזאת, וזהו האידיאל שלה. אבל ההתפתחות האנושית עברה מזמן לפרק חדש.

מדינת-הלאום אמנם לא מתה. אבל היא השתנתה מאוד.

גם ארצות-הברית היא מדינת-לאום. היא שייכת ללאום האמריקאי. אבל זהו לאום שונה מאוד מזה שציפי לבני חולמת עליו.

הלאום האמריקאי מורכב מאזרחי ארצות-הברית- כל האזרחים וכל האזרחים בלבד. ליטאי, ארגנטיני או ויאט-נאמי הופכים לבני הלאום האמריקאי ברגע שהם מקבלים את האזרחות. המורשת של וושינגטון ולינקולן מוענקת להם יחד עם הדרכון. הם לא צריכים להחליף את דתם ואת צבע עורם.

האישור הסופי להצלחת התפיסה הזאת בא עם בחירתו של ברק אובמה, נכדו של מוסלמי מקניה. במערכת-הבחירות הסוערת לא העז איש לטעון שאינו אמריקאי במלוא מובן המילה.
הדגל האמריקאי והחוקה האמריקאית הם המאחדים את הלאום המודרני הזה. הנשיא אינו נשבע נאמנות למולדת, אלא לחוקה. לא צבע-העור חשוב, לא המוצא, לא הדת ולא השפה. רק האזרחות. גם הדרישה שהאזרח יידע לפחות אנגלית בסיסית הולכת ונחלשת.

המושג ואס''פ – ראשי-התיבות של לבן-אנגלו-סאכסי-פרוטסטנטי – הפך מזמן למטבע לשונית היתולית למחצה. המומחים לדמוגרפיה מנבאים שבעוד שנים לא רבות יהפכו הלבנים ממוצא אירופי למיעוט במדינת-הלאום האמריקאי. אבל נראה ששום אמריקאי לא השתולל מרוב התרגשות וזעם למקרא ידיעה זו.

הכול מבינים שעתידו וחוסנו של הלאום האמריקאי אינם תלויים בדתם ובגזעם של האמריקאים. לכן אין באמריקה ''בעיה דמוגרפית''. דמוגרף כפייתי כמו ארנון סופר שלנו היה נחשב שם לאדם תימהוני.

כמו בכמה תחומים אחרים, ארצות-הברית היא דוגמה לעולם גם בתחום זה.

באירופה נשארו מדינות-הלאום הישנות על כנן. גם אחרי מלחמת-העולם השנייה, כאשר התפכחו האירופים מהשיכרון הלאומני והבינו שעליהן ליצור אירופה מאוחדת, נפסל הרעיון של יצירת לאום אירופאי אחיד, כדוגמת הלאום האמריקאי. קם ''האיחוד האירופי'', ולא ''ארצות-הברית של אירופה''. הוא מורכב ממספר רב של מדינות-לאום. אבל גרמני וצרפתי מלפני מאתיים שנה לא היו מאמינים למראה עיניהם אילו ראו את העוברים-ושבים ברחובות ברלין ופאריס בימינו.

הלאומים של אירופה משתנים. הם נפתחו לעולם. הרעיון של לאום הומוגני, המבוסס על שותפות של מוצא, הולך ומתפוגג. לאט-לאט, אולי לאט מדי, נוצרת סובלנות כלפי ''הזר בתוכנו'', ומוענקת אזרחות לתושבים ממוצא אחר ובעלי דת שונה, כמו התורכים בגרמניה והאפריקאים בצרפת. זהו תהליך קשה שאינו עובר על מי מנוחות, אבל זהו הכיוון.

הדבר דרוש גם לעצם ההישרדות של הלאומים האירופיים. שיעור-הילודה שלהם יורד, יש פחות ופחות עובדים מבני-המקום כדי לקיים את הכלכלה ולשלם את המסים הדרושים לתשלום הגמלאות לאוכלוסייה מזדקנת. אירופה זקוקה לזרם גובר של מהגרים, ואלה יצטרפו ללאומים האירופיים.

אנגלה מרקל לא תגיד לאזרחיה התורכים: ''אתם יכולים ליהנות אצלנו משוויון-זכויות, אבל אתם שייכים למדינת-הלאום התורכית.'' קשה לתאר נאום של גורדון בראון לאזרחים ממוצא פאקיסטני בנוסח: ''מדינת-הלאום שלכם היא פאקיסטן.''

אפשר להשוות את האזרחים הערביים בישראל לשוודים אזרחי פינלנד. הם מהווים שם רק כ-‏6%, אך נוכחותם בולטת בכלכלה ובכל תחומי-החיים. כל השלטים בפינלנד הם דו-לשוניים. פינלנד היא מדינת כל אזרחיה. דוב וייסגלס אמר פעם שהשלום יבוא רק כאשר ''הפלסטינים יהפכו לפינלנדים''. אולי נכון יותר לומר שהשלום יבוא כאשר אנחנו בעצמנו ''נהפוך לפינלנדים''.

את האזרחים הישראליים בכפר-קאסם ובאום-אל-פחם אפשר להשוות לבני אלזאס בצרפת, היושבים על אדמתם מדורי-דורות. בתקופות שונות הייתה אלזאס שייכת לגרמניה. בפעם האחרונה סיפח אותה אדולף היטלר לרייך השלישי. כיום האלזאסים הם צרפתים לכל דבר, זכויותיהם וחובותיהם שוות לאלה של כל שאר האזרחים, והיתר אינו נוגע לאיש. האם יכריז ניקולה סרקוזי, בנו של אציל הונגרי, ש''מדינת-הלאום של אנשי אלזאס היא גרמניה?''

אני יודע, אני יודע, כל הדוגמאות האלה לא חלות עלינו. היהודים הם עם מיוחד. עובדה, אלוהים בחר בנו.

אבל עם כל הכבוד לאלוהים ולציפי ליבני, אני חייב לומר לה: ''גברתי, מה שאת אומרת הוא כבר קצת מיושן.'' מאז שנולד זאב ז'בוטינסקי לפני 128 שנים כבן המיעוט היהודי באודסה, זרמו הרבה מים בנהר דניאסטר. ואינני בטוח שאפילו ז'בוטינסקי היה חותם על ההצהרה של ציפי. כאשר כתב שבמדינה שלנו ''בן-ערב, בן-נצרת ובני'' יחיו ביחד באושר, האם התכוון שהמדינה היהודית שעליה חלם לא תהיה גם מדינתם של האזרחים הערביים?

אני מאמין שמדינות-הלאום ימשיכו להתקיים בעולם עוד הרבה זמן. נראה שזו צורת-ההתארגנות המועדפת על בני-אדם בדורות אלה. אדם מרגיש צורך בהשתייכות לאומית.

אבל לא תהיה זאת מדינת-הלאום הצרה והסגורה, ההומוגנית-בכפייה, העומדת על קונפורמיזם לאומני-דתי-לשוני, העוינת את שכנותיה. מדינת-הלאום החדשה היא פתוחה וקוסמופוליטית, קולטת מיעוטים, מדינת כל אזרחיה ולאום כל אזרחיה, משולבת באיחוד מרחבי, נוטה לשותפות כלל-עולמית, חלק מכלכלה גלובלית, שותפה למאמץ לשמור על כוכב-הלכת הקטן כזה.

נראה שזה העתיד. והרי העתיד מתחיל היום.

---