בשנת 1912 עלתה ארצה מאודסה, דרך ביירות, דבורה אברבנאל.
בשנת 1913 עלה ארצה מליטא דב גרינבלט.
בשנת 1922 הם התחתנו, התיישבו במושבה הצעירה
נחלת-יהודה, הקימו משק מעורב (רפת, פרדס וירקות), בשנת 1924 נולד בנם-בכורם אהרן ובשנת 1926 נולד גיבור סיפורנו-
אורי.
אורי למד והתחנך במושבה הסמוכה, ראשון לציון וכרוח הימים ההם בגיל 10 החל לעשות שליחויות עבור תא ''ההגנה'' המקומי ובגיל 17 התגייס כנוטר למשטרת היישובים היהודים (
נוטרים). במהרה נשלח ללמוד את תורת הקשר והאלחוט בקורס שארגנה ה''הגנה'' והפך ל''
גדעוני'': מפעיל תחנות ומכשירים ברשת הקשר החשאית של ה''הגנה''.
בשנת 1946, בהיותו בן-20 נתבקש על ידי
שאול אביגור, מפקדו האגדי של
המוסד לעלייה ב' להתנדב לפלי''ם ולצאת בשליחות לאירופה להעלאת פליטי השואה לארץ.
בקיבוץ
נווה-ים הסמוך לחיפה נפגשו 6 בחורים צעירים בראשות, מפקדם,
לובה אליאב ויצאו לאירופה בספינה רעועה עם צוות איטלקי שהביא קודם לכן, בספינה זו, עולים לארץ-ישראל. הספינה הרעועה לא החזיקה הרבה ימים מעמד ובדרך לתורכיה טבעה. הישראלים והאיטלקים ניצלו על ידי ספינת דייג תורכית אשר תמורת שלמונים הסכימה להביאם ל
איטליה.
לאחר פעילות של מספר חודשים במסגרת המוסד לעליה ב' ב
צרפת ובאיטליה, התמנה אורי למפקדה של ספינת העולים
''לטרון''''. זאת הייתה ספינה שוודית שנבנתה בשנת
1870 בשם סן-דמטריו. שמה הוסב ל''לטרון'' לכבודם של מנהיגי הישוב שנאסרו ב''שבת השחורה'' ושוכנו בבית הכלא בלטרון. ספק אם הספינה יכלה לשאת 125 איש, אך לאחר שסיפוניה ומחסניה הוכשרו לקליטת העולים, היא הצליחה ל''דחוס'' לחללה 1252 עולים.
בתאריך 17.10.1946 היא עזבה את נמל
לה-סיוטה בדרום צרפת והפליגה לכיוון חופי ארץ ישראל. באזור כרתים היא נקלעה לסערה עזה וסכנת טביעה איימה עליה. הצוות וחלק מהנוסעים דרשו לעגון ב
כרתים ואף איימו להשתלט על האוניה, אך במאמץ רב הצליחו מפקד האוניה (אורי) וצוותו (3 בחורים צעירים מהמוסד לעליה ב') להרגיע את הצוות והנוסעים הנסערים והמשיכו באיטיות את שיוטם לעבר ארץ ישראל.
בתאריך 1.11.46, גילה את הספינה מטוס סיור בריטי ובמהרה הצטרפה אליה משחתת בריטית. בסמוך לכניסתם לנמל חיפה, נגחה המשחתת באמצעות חרטומה בצידי הספינה והיא נטתה על צידה עד לפני הים. משחתת שנייה הצטרפה מצידה השני של הספינה ותמכה בדופן בכדי שהספינה לא תתהפך. וכך, אחר כבוד, כאשר היא נמצאת בין שני משחתות בריטיות נכנסה ''לטרון'' לנמל חיפה. לאחר מאבק קצר הועלו המעפילים על אוניה אחרת והוגלו למחנות בקפריסין. צוות המוסד הסווה את עצמו כמעפילים בכדי להינצל ממאסר והוגלה יחד איתם לקפריסין.
לאחר מספר חודשים חזר אורי לאירופה להמשך פעילותו במסגרת המוסד לעליה ב'.
בשנת 1947 החליטה הנהלת הישוב להגביר את קצב העלייה ולעבור מספינות שנשאו מאות בודדות של מעפילים לספינות שישאו אלפי מעפילים. לשם כך שכרה הנהלת הישוב את מחנה
גרנד-ארנס בדרום צרפת, אשר שימש בעבר כמחנה שבויים ומחנה פליטים במסגרת מלחמת צרפת ב
וייטנאם. אורי נתמנה למפקד המחנה.
כאשר בקיץ 1947 הגיעה לנמל
סט בדרום צרפת האוניה ''
אקסודוס-יציאת אירופה'' היה אורי אחראי לכל המערך הלוגיסטי של הכנת האוניה. התפקיד כלל גם את הכנת המעפילים להפלגה ולכל יתר הסידורים הכרוכים במבצע הגדול.
כידוע השתלטו הבריטים על האוניה בסמוך לחופי הארץ והחזירו אותה ל
פורט דה בוק בצרפת. המעפילים סרבו לרדת מהאוניה, שלטונות צרפת סרבו להתיר את פינוייה בכוח וכך עגנה האוניה ואלפי מעפיליה בנמל פורט דה בוק בדרום צרפת למשך כשלושה שבועות. היחידים שהורשו לעלות על האוניה היה הצוות הרפואי. לצוות זה הסתננה
מרגה, חברתו של אורי ואשתו לעתיד של אורי ששימשה כאיש הקשר של המוסד לעליה ב' עם אנשי הצוות הישראלים של האוניה. באמצעותה הועברו הנחיות, ציוד חשאי ו
חומרי נפץ ששימשו את הצוות במאבקו בבריטים.
פרשת האוניה ''אקסודוס'' הייתה שיאו של מפעל ההעפלה שהמשיך עד שנת 1949, עת הועלו אחרוני המעפילים מהמחנות בקפריסין.
כבר בסוף שנת 1947, הפנה המוסד לעלייה ב' את עיקר פעולתו להשגת נשק למדינה שבדרך. המדינה היחידה שהסכימה למכור נשק בגלוי ל''מדינה שבדרך'' הייתה
צ'כוסלובקיה. שדה תעופה נטוש הועמד לרשות הצוות הישראלי ומשם המריאו מטוסים מלאי נשק ותחמושת לארץ ישראל. אך מה שעיכב את העניינים היה חוסר תקשורת. אורי נשלח בדחיפות ל
פראג והקים שם, יחד עם אחרים, פעם ראשונה בגלוי, מרכז תקשורת אלחוטי עם הארץ. בראשית 1948 בלחצם של הבריטים נאלצה ממשלת צ'כוסלובקיה להפסיק את מכירת הנשק ואנשי המוסד נאלצו להתפנות במהירות. במטוס הארון שיצא משם, התפנה גם אורי והפתיע את הוריו שלא ראו אותו זמן רב.
אורי נקלט כקצין בחיל הקשר של צה''ל, בהמשך שירת כסגן מפקד בסיס ההדרכה של חיל הקשר (בה''ד 7) ולאחר מכן כמפקדו. בשנת 1952 החליט להשתחרר מצה''ל ולהצטרף לקיבוץ
כפר הנשיא (שהוקם על ידי מעפילי האוניה ''לטרון'').
בשנת 1955 התבקש לחזור לצה''ל כקצין הדרכה ראשי בחיל הקשר. בשנה זו הוקמה חטיבת הצנחנים הראשונה בראשות מפקדה
אריאל שרון. אורי הציע את עצמו ונתקבל כקצין קשר חטיבתי. בשנת 1956, בעת מבצע קדש, צנחה חטיבת הצנחנים בפתחו של מעבר
המיתלה הידוע ואורי ומספר קצינים אחרים הצטרפו אליה בנסיעה ברכב במרחבי סיני.
המח''ט אריאל שרון רצה לכבוש את המעבר הצר בהסתערות ישירה. הרמטכ''ל דאז,
משה דיין אסר זאת עליו. מאחר ומשה דיין חשש שהמח''ט אריאל שרון לא ישמע לפקודה הוא שלח אליו, במטוס קל, את עוזרו
רחבעם זאבי הידוע בכינוי ''גנדי'', להשגיח שהאיסור ישמר.
בגיפ קטן שהיו בו המח''ט שרון, השליח ''גנדי'' וקצין הקשר החטיבתי, אורי, נרקחה המזימה כיצד ממלאים את הפקודה וכובשים את המעבר. שולחים סיור, אשר כמובן יקלע לאש תופת, יוצאים לעזרתו לשם חילוץ הנפגעים וכך מתפתח מצב שאליו, לאט לאט ''נשאבת'' כל החטיבה.
אגב, זה אינו תעלול מקורי, קראתי בספר (שכבר שכחתי את שמו) כי הגנרל
מקארתור (גנרל בחיל הרגלים האמריקאי), הכריח את חיל הים האמריקאי באוקיינוס השקט לבוא לעזרתו בניגוד לרצונם ולתוכניותיהם, על ידי שליחת סיור באזור הפיליפינים ולאחר מכן עזרה לחילוצו.
בשנת 1962, לפי בקשת ראשי חיל המודיעין, עבר אורי לחיל המודיעין ופיקד על היחידה הטכנולוגית של החיל שפיתחה אמצעי לחימה מקוריים ונועזים ועל כך קיבלה 26 פעמים את פרס בטחון ישראל (
חוצה גבולות). יותר מכל יחידה, צבאית או אזרחית, אחרת.
בשנת 1971, לאחר 28 שנות שרות בצה''ל והרבה יותר שנים בשרות עם ישראל, פרש אורי מצה''ל ועבר לניהול חברת ההי-טק ECI ופעל רבות לקידומה והצלחתה.
מספר מילים על
מרגה, רעייתו של אורי מזה שישים שנה.
היא בת למשפחה ממוצא פולני וילידת גרמניה. התייתמה מאביה בשנת 1932 וגורשה יחד עם אמה ואחותה, בשנת 1938, למחנות בגבול פולין, לשם גורשו תושבים גרמנים בעלי דרכון פולני. בשנת 1938 הסכימה ממשלת בריטניה לקלוט 10,000 ילדים יהודים יתומים מגרמניה. ביניהם הייתה גם מרגה. אמה ואחותה שנשארו מאחור נשלחו בהמשך למחנות השמדה.
בבריטניה הצטרפה לאחד מארגוני הנוער החלוצי ועסקה בחקלאות. בשנת 1946 נשלחה, יחד עם עוד קבוצת בנות, לדרום צרפת לעזרת ניצולי השואה השואפים לעלות לארץ ישראל. שם הכירה את אורי ומאז לא נפרדו דרכיהם. היא עלתה ארצה באונית המעפילים ''
הפורצים'' בה שימשה כאלחוטנית. בהמשך היא התגייסה לצה''ל, הייתה אלחוטנית בחטיבת גולני במלחמת השחרור ולאחר מכן במטכ''ל.
כפי שהזכרתי קודם, מרגה שימשה כאיש הקשר הבלעדי בין פעילי המוסד לעלייה ב' בצרפת לפעילים על האוניה ''אקסודוס'' שעגנה בדרום צרפת ובין היתר העבירה את חמרי הנפץ שהכינו אנשי הפלי''ם לשימוש אנשיהם על ה''אקסודוס, למניעת הפלגתה. בדיעבד מסתבר כי הצרפתים ידעו על פעילותה החשאית אך העדיפו לעצום עין.
סיפורו של אורי הוא סיפורם של מאות בודדות של אנשים שניצבו בצמתים החשובים של ''המדינה שבדרך'', ועשו מעשים בלתי רגילים ובלתי נשכחים כגון: מבצע הבאתם ארצה של ניצולי השואה, פעילותם בצמתים אלו היא שהביאה אותנו למקום המכובד והבטוח שאנו נמצאים בו כיום.
אנשים כמו אורי, לצערנו, מתמעטים מיום ליום וסיפורם חשוב מאוד למורשת עם ישראל בכלל ומדינת ישראל בפרט.
חובה לדעת לזכור ולהנציח.
הערה לסיום: נכדי בועז ונכדתי רוני הם ניניהם של אורי ומרגה.
את סיפורו המלא של
אורי גורן תוכלו לקרוא בספרו
משני צדי הקריפטו בהוצאת המחבר. פרטים נוספים על הספר ועל המחבר ניתן לקבל במייל
goren_u@netvision.net.il.
- קריפטו: חבוי, סודי, נסתר - כינוי לכתב סתרים בקשר.
