''בוקר טוב, אליהו!'' אומרים בישראלית, כשאדם מגלה משהו, שכל האחרים כבר יודעים מזמן.

לא יודע למה דווקא אליהו. אינני יודע. אפשר להגיד מעכשיו: ''בוקר טוב, אהוד!''

וזה מה שאמרתי בלבי, כאשר קראתי את הראיון הסנסציוני שהעניק אהוד אולמרט ערב ראש-השנה ל''ידיעות אחרונות''.

בסוף דרכו הפוליטית, אחרי שכבר התפטר מראשות-הממשלה, בעודו ממתין להרכבת ממשלה חדשה בידי ציפי לבני, הוא אמר דברים מדהימים - מדהימים לא כשלעצמם אלא מפני שיצאו מפיו.

וזה מה שאמר, למי שפיספס:

• ''אנחנו צריכים להגיע להסכם עם הפלסטינים, שהמשמעות שלו היא שניסוג בפועל כמעט מכל השטחים, אם לא מכל השטחים. נשאיר בידינו אחוז מהשטחים הללו, אבל נצטרך לתת לפלסטינים אחוז דומה, כי בלי זה לא יהיה שלום''.
• ''... כולל ירושלים. עם פתרונות מיוחדים שאני יודע לראות אותם בדמיוני בנושא הר-הבית והמקומות הקדושים ההיסטוריים ... מי שרוצה להחזיק בכל השטח של העיר יצטרך להכניס 270 אלף ערבים לתוך גדרות בישראל הריבונית. זה לא ילך''.
• ''אני הראשון שרצה לאכוף את הריבונות הישראלית על כל העיר. אני מודה ... לא הייתי מוכן להתבונן במציאות בכל עומקה''.


• ''בנושא הסורי, מה שדרוש לנו בראש ובראשונה זה הכרעה. אני רוצה לראות אם יש אדם אחד רציני במדינת ישראל שמאמין שאפשר לעשות שלום עם הסורים בלי לוותר בסופו של דבר על רמת הגולן''.
• ''היעד הוא לנסות ולהגיע בפעם הראשונה לסימון קו גבול מדויק בינינו לבין הפלסטינים, שכול העולם (יכיר בו)''.
• ''נניח שבשנה-שנתיים הקרובות תפרוץ מלחמה אזורית ואנחנו נגיע לעימות צבאי עם סוריה. אין לי ספק שנכה אותם שוק על ירך ... (אבל) מה יקרה כשננצח אותם? ... למה להיכנס למלחמה עם הסורים כדי להגיע למה שאפשר להגיע בלי לשלם מחירים כבדים כל כך?''
• ''מה הייתה גדולתו של מנחם בגין? (הוא) שלח את דיין להיפגש עם תוהמי (שליחו של סאדאת) במרוקו, ולפני שהוא בכלל נפגש עם סאדאת ... דיין אמר לתוהמי , בשליחותו של בגין, אנחנו מוכנים לסגת מכל סיני''.
• ''אריק שרון, ביבי נתניהו, אהוד ברק, וגם רבין ז''ל ... כל אחד מהם עשה צעד שהוביל אותנו בכיוון הנכון, אבל באיזושהי נקודת-זמן, באיזשהו צומת שבו הייתה דרושה הכרעה, ההכרעה לא באה.''
• ''ישבתי לפני כמה ימים בדיון בהשתתפות האנשים הכי מרכזיים בתהליכי קבלת ההחלטות. בסוף (אמרתי להם): כשאני שומע אתכם, אני מבין למה לא עשינו שלום 40 שנה עם הפלסטינים והסורים.''
• ''אנחנו יכולים אולי לעשות צעד היסטורי ביחסים שלנו עם הפלסטינים, וצעד היסטורי ביחסים שלנו עם הסורים. בשני המקרים ההכרעה שאנחנו חייבים לקבל היא הכרעה ש-‏40 שנה אנחנו מסרבים להביט בה בעיניים פקוחות''.
• ''כשאתה יושב על הכסא הזה אתה צריך לשאול את עצמך: לאיפה אתה מכוון את המאמץ? לעשות שלום או להיות כל הזמן יותר חזק ועוד יותר חזק ועוד יותר חזק כדי לנצח במלחמה....העוצמה שלנו היא גדולה והיא מספקת כדי להתמודד עם כל איום. עכשיו אנחנו צריכים לנסות לראות איך אנחנו משתמשים בתשתית הזאת של העוצמה כדי לבנות שלום ולא כדי לנצח במלחמה''.
• ''איראן היא מעצמה גדולה מאוד ... ההנחה שאם אמריקה ורוסיה וסין ובריטניה וגרמניה לא יודעות לטפל באיראנים, אנחנו הישראלים יודעים, ואנחנו נעשה, היא דוגמה לאובדן פרופורציות''.
• ''אני קורא את דברי הגנרלים (מיל') שלנו ואני אומר, איך יכול להיות שהם לא למדו שום דבר ולא שכחו שום דבר''.

התגובה הראשונה היא, כאמור: בוקר טוב, אהוד.

זה מזכיר לי את ידידי המנוח, המשורר יב''י. לפני 32 שנה, אחרי שנהרגו עשרות ערבים אזרחי-ישראל בשעה שהפגינו נגד הפקעת אדמותיהם, הוא בא אלי נסער ואמר: מוכרחים לעשות משהו. החלטנו להניח זרים על קברות ההרוגים. היינו שם שלושה - יב''י עצמו, אני והצייר דן קדר, שהלך השבוע לעולמו. המחווה גרמה להתפרצות של שנאה נגדנו שלא ידעתי כמותה לא לפני ולא אחרי כן.

מאז, בכל פעם שמישהו בישראל השמיע דברים בזכות השלום, היה יב''י מתרגז וקורא: ''איפה הוא היה כשהנחנו את הזרים?''

זוהי שאלה טבעית, אך ממש לא רלוונטית. אולמרט, שלחם נגד עמדותינו כל חייו, בא עכשיו וחוזר עליהן. זה העיקר. לא ''בוקר טוב, אהוד'' אלא ''ברוך הבא, אהוד''.

נכון, אמרנו את זה לפני 40 שנה. אבל אנחנו לא היינו ראש-ממשלה מכהן.

גם נכון שכל הדברים האלה נאמרו ופורטו בשנים האחרונות על-ידי רבים וטובים, הן בטיוטת הסכם-השלום של ''גוש שלום'', הן במסמך נוסייבה-איילון והן ביוזמת ז'נבה. אבל איש מבעלי יוזמות אלה לא היה ראש-ממשלה מכהן.

וזה העיקר.

ולגופו של עניין: בתקופה שבה התבשלו רעיונות אלה בלבו של אולמרט, הוא נתן להתנחלויות להתרחב, ובייחוד בירושלים המזרחית.

זה מעורר שאלה רלוונטית: האם הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר? האם אינו מאחז עיניים, כדרכו? האם אין זו איזושהי מניפולציה, כרגיל?

אני נוטה, הפעם, להאמין לו. אפשר לומר: ניכרים דברי אמת. לא רק המלים קובעות, אלא גם המוסיקה. הדברים נראים כצוואתו הפוליטית של אדם, שהשלים עם סוף דרכו הפוליטית (לפחות לפי שעה). יש בהם נימה פילוסופית. זהו מין וידוי של אדם שישב במשך שנתיים וחצי בכס הרם ביותר של קבלת החלטות, שעיכל את הדברים והסיק מסקנות.

אפשר לשאול: מדוע מגיעים אנשים כאלה למסקנותיהם רק אחרי שסיימו את תפקידם, ואינם יכולים עוד להגשים את הדברים הנבונים שהם מציעים? מדוע הגיע ביל קלינטון לניסוח ה''מתווה'' שלו בימים האחרונים של כהונתו, אחרי שבזבז את שמונה שנות כהונתו על משחקים קלי-דעת בתחום הישראלי-פלסטיני? מדוע אמר הנשיא לינדון ג'ונסון שמלחמת ויאט-נאם הייתה מלכתחילה טעות נוראה, אחרי שהוא עצמו הרג שם אלפי אמריקאים ומאות אלפי ויאט-נאמים?

התשובה השטחית תלויה בטיב החיים הפוליטיים. ראש ממשלה רץ מבעיה לבעיה, ממשבר למשבר. הוא נתון לפיתויים וללחצים מבחוץ ונלחץ על-ידי אילוצים פנימיים, צרכים קואליציוניים וקנוניות בתוך מפלגתו. אין לו זמן ויכולת להסיק מסקנות.

השנתיים וחצי של אולמרט בשלטון היו רצופות משברים, החל במלחמת לבנון השנייה, שהוא אחראי לה, וכלה בחקירות השחיתות, שהטרידו אותו לאורך כל הדרך. רק עכשיו יש לו זמן, וכנראה גם איזו שלווה פילוסופית, להסיק מסקנות.

זוהי החשיבות של ראיון זה: מדבר אדם שישב במשך שנתיים וחצי בצומת קבלת ההחלטות הלאומיות, וגם הבינלאומיות, אדם שהכיר את הלחצים ואת השיקולים, אדם שקיים מגע אישי עם מנהיגי העולם ועם מנהיגי העם הפלסטיני. אדם נורמאלי, לא מבריק ולא הוגה-דעות, איש הפרקטיקה הפוליטית, ש''ראה דברים משם שלא רואים מכאן''.

הדברים הם מעין דין-וחשבון לציבור, סיכום המציאות של ישראל בתום 60 שנה לקיומה ו-‏120 שנה של המפעל הציוני.

אפשר להצביע על חורים שחורים בסיכום זה. אין בו ביקורת על התנהלות התנועה הציונית במשך חמישה דורות, אבל קשה לדרוש זאת ממנו. אין בו שום אמפתיה לרגשות ולמאוויים ולטראומות של העם הפלסטיני. אין בו התייחסות לבעיית הפליטים (ידוע שאולמרט מוכן להחזיר אלפים בודדים במסגרת של ''איחוד משפחות''). אין בו הכאה על חטא על הקמת ההתנחלויות הרות-האסון. והרשימה ארוכה.

הבסיס הפרימיטיבי של השקפת-עולמו לא השתנה. על כך מלמד הקטע המדהים הבא: ''כל גרגר קרקע בשטח שמהירדן לים שנוותר עליו יצרוב בלבי ... כאשר אנחנו חופרים בשטחים האלה, מה אנחנו מוצאים? נאומים של סבא של ערפאת או של סבא של סבא של סבא של ערפאת? אנחנו מוצאים שם את הזיכרונות ההיסטוריים של עם ישראל.''

זהו קשקוש גמור, שאין לו דבר וחצי דבר עם הממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגיים. האיש חוזר על עמדותיו שדבק בהן במשך חיים שלמים, ודבריו ספוגים בתחושות-בטן. אדם הדבק באידיאולוגיה זו, באמת יתקשה לפרק התנחלויות ולעשות שלום.

אם כן, מה יש בסיכום הזה?

יש בו גט-כריתות חד-משמעי וסופי לשאיפת ''ארץ-ישראל השלמה'', מצד אדם שגדל במשפחה שעליה התנוסס סמל אצ''ל: מפת ארץ-ישראל משני עברי הירדן. ''רק כך'' הפך ל''רק לא כך''.

יש בו תמיכה חד-משמעית בחלוקת הארץ. הפעם נראית התייצבותו מתחת לדגל ''שתי מדינות לשני עמים'' כאמיתית יותר, לא כמס-שפתיים ולא כאחיזת-עיניים. דרישתו לקביעת גבולות סופיים למדינת-ישראל היא מנקודת-מבטו מהפכה בתפיסת הרעיון הציוני.

כבר בעבר קבע אולמרט שמדינת-ישראל תהיה ''גמורה'' אם לא תסכים לחלוקת הארץ, וזאת בגלל ''הסכנה הדמוגרפית''. עכשיו לא הזכיר את השד הזה. הוא מדבר כישראלי מובהק, החושב על עתיד ישראל כמדינה מתקדמת, יוצרת, החיה בשלום.

ואת כל זה הוא לא אומר כחזון לעתיד, אלא כתכנית להווה. הוא דורש להחליט עכשיו. הוא תובע הכרעה מיידית. כמעט ואמר: תנו לי להמשיך עוד כמה חודשים, ואני אעשה את זה. ההנחה המובלעת היא שהצד הפלסטיני מוכן למפנה ההיסטורי.

זה ועוד: אולמרט קבע עמדות, שאי-אפשר יהיה לסגת מהן בכל משא-ומתן עתידי.

זוהי צוואה של ראש-ממשלה, והיא מכוונת לראש-הממשלה הבאה.

איננו יודעים אם ציפי לבני מוכנה לבצע תכנית כזאת, או מה עמדתה לגבי צוואה זו. אמנם, היא השמיעה באחרונה רעיונות די דומים, אך היא נכנסת עכשיו לסיר-הלחץ של ראשות-הממשלה. אין לדעת מה תעשה.

אני מאחל לה רק דבר אחד: שבסוף ימיה כראש ממשלת-ישראל היא לא תשב ותעניק ראיון, שבו גם היא תביע צער על שהחמיצה את ההזדמנות ההיסטורית לעשות שלום.

---