מערכת החוק בכל מדינה ומדינה הינה יצירה מורכבת ובעלת שרשים עמוקים ביותר בהיסטוריה של החשיבה, המיתוסים, ההשפעות והאירועים, שהם נחלתו של כל עם במהלך הדורות. לכן, אנו רואים כי למדינות שונות – חוקים שונים, ואין זה מן ההגינות להצביע על חוק במדינה כלשהי ולבקרו, מתוך השוואה לתפיסה במדינה אחרת. חוקי המדינה מייצגים את ריבונותה ואינם מחויבים להיות ראויים בעיני מחוקקים ממדינות אחרות.
אבל – החוקים בכל מדינה מחויבים בהתאמה ובכוונון מחדש מדי פעם, כדי שיתאימו לזמנים ולמציאות המשתנה כפי שהיא מתקיימת ונחווית ע''י האזרחים הכפופים להם.
כאשר אזרח עומד בפני החוק הוא מצפה לראות בסעיפיו שיקוף מהימן של נורמות החיים המוכרות לו, שבתוכן הוא חי ופועל.

במקום שהמחוקק מודע לפער בין לשון החוק למציאות החיים שהשתנתה – חובה עליו לעשות מעשה! אי-עשייה יגרום לציבור הכפוף לחוק המיושן או הבלתי רלוונטי לחוש שהמערכת בנויה כך, שמראש ייעשה לו עוול ולא צדק.

חוק כזה הוא ''חוק מזונות הילדים''.
הוא נחקק בימים בהם רוב הנשים האמהות לילדים לא נהגו לפתח קריירה, בימים בהם כמעט לא היו מעונות לילדים עד ארבע אחר-הצהריים, וכפי שלשון החוק מציינת, תפקידה של האישה היה ''לעשות לביתה'', בעוד תפקידו של הבעל - ''לפרנס''. חוק זה קובע כי במקרה של גירושין בהם מעורבים ילדים מתחת לגיל שמונה–עשרה חלה חובת פרנסתם על האב בלבד!

כאשר משפחה מתגרשת, לא די בכך שהאבות חווים גירושים כפולים גם מהאישה וגם מהילדים (בגלל חוק נוסף המעדיף את האם על האב ) אלא שבמקרים רבים הם נידונים למשבר כלכלי מתמשך כי עליהם, ורק עליהם, הטיל החוק את פרנסת הילדים.
אב גרוש, בעל הכנסה ממוצעת, מחויב ברוב המקרים בתשלום של כאלפיים ש''ח מדי חודש לאם עבור פרנסת ילדו. הוא משלם לאם עבור כלכלה - גם כאשר הילד אוכל רוב היום במעון, עבור מגורים – גם אם הוא מחזיק לילד חדר בבית האב. האב הוא זה שחייב לקחת את הילד ולהחזירו – ולעמוד בעלות הנסיעות.

האם אינה צריכה להוכיח דבר. זכותה להשתמש בכספים כראות עיניה – ללא הוכחות וללא קבלות. הילד יודע שאימא היא זאת שקונה לו בגדים וצעצועים. הוא לא אמור להבין מי משלם על כל זה, ולמה אבא לא יכול לקנות כמו אימא...
המעונות מאפשרים כיום לאמהות לעבוד ולהרוויח לא פחות מהאב. החוק לא דורש
מהאם לשהות עם הילד.

גם כאשר בפועל האב שותף שווה בשווה בגידול הילד והאם מרוויחה משכורת ממוצעת – החוק עדיין לא מחיל את המזונות בחלוקה שוויונית -יחסית בין האם לאב. והאבסורד הגדול הוא – וכאן מגיע החוק לפשיטת רגל מוסרית: כאשר האב מקבל מבית המשפט ''משמורת'' מלאה על הילד והוא זה שמגדל אותו, הוא מחויב עדיין לשלם לאם ''דמי אירוח'' בימים שהיא מארחת את הילד!
זאת דוגמה לחוק שאיבד את הקשר עם המציאות.
חוק מיושן שבמציאות ימינו מקריב את האבות למען שקט מדומה במערכת המשפט, וכביכול לטובת הילד הוא מנתק את הילדים מאבותיהם, ונותן את כל הזכויות לאמהות.

טוב יעשה המחוקק אם ייתן דעתו לשוויון ההולך ומתהווה בין גברים לנשים, בנושא
גידול הילדים - ולתפיסת ה''אבהות'' החדשה המתפתחת במשפחות רבות - ויחזיר לילדים את אבותיהם. ארגוני הנשים נאבקים, משום מה, לשימורו של החוק המבייש את הנשים והעומד בסתירה לכל העקרונות בשמם הן תובעות זכויות שוות.
יש מדינות רבות בעולם המערבי, שאת ערכיהן הטובים אנו ממהרים לאמץ, שקבעו ששני ההורים מפרנסים את ילדיהם בחלקים יחסיים, לפי הכנסותיהם. תיקון כזה דרוש בדחיפות ל''חוק מזונות הילד'' בישראל. גורלם הכלכלי והנפשי של אבות רבים בישראל מונח לפתחו של המחוקק.

---