כישראלי, אני מתבייש. ראש-ממשלה מכהן נאלץ להתפטר בגלל שחיתות אישית. כמה נורא!

כישראלי, אני מתגאה. ראש-ממשלה מכהן נאלץ להתפטר בגלל שחיתות אישית. כמה נפלא!

נאלץ לא בגלל מהפכה, לא בגלל הפיכה צבאית, לא בגלל מהומות ברחוב, לא בגלל תככים של מפלגה יריבה. אלא בעקבות הפעולה התקינה של מוסדות אכיפת החוק, התקשורת החופשית ודעת-הקהל.

בפרשה עכורה זו, הדמוקרטיה ניצחה. בספרו הקטן והנחמד, ''המשפט של סוקראטס'', קבע העיתונאי-הסופר האמריקאי המנוח א''פ סטון (אדם שהיכרתי והערכתי מאוד) שאחת התכונות העיקריות של המשטר הדמוקרטי היא היכולת לסלק מנהיג פוליטי. סוקראטס דגל בדיקטטורה של אדם ''בעל ידע''. סטון הדגיש את העובדה שבמשטר כזה אין יכולת לסלק את המנהיג בשעת הצורך.

באתונה העתיקה נבחרו בעלי המשרות הבכירות על-ידי כל התושבים בעלי אזרחות מלאה, שהיוו כמחצית האזרחים החופשיים. (העבדים לא נכללו, כמובן.) בעלי משרות פחות בכירות התמנו בהגרלה, על סמך ההנחה שכל האזרחים מוכשרים במידה שווה לנהל את ענייני המדינה. לעתים עולה על דעתי שזו אינה שיטה רעה כל-כך.

במפלגת ''קדימה'' לא נהוגה, כמובן, הגרלה. ביום הרביעי יבחרו מתפקדי המפלגה ביורשו של אהוד אולמרט כיו''ר המפלגה, שיהיה כמעט אוטומטית לראש-הממשלה - אלא אם כן הוא (או היא) ייכשלו בניסיון להרכיב קואליציה ממשלתית. במקרה זה תתקיימנה בחירות חדשות, כנראה בראשית 2009, ועד אז יישאר אולמרט בתפקידו כראש ממשלת-מעבר.

הבחירה האמיתית היא בין שני מועמדים: ציפי ליבני ושאול מופז. הם לא יכלו להיות שונים יותר.

קודם כל, מפני שזה גבר מול אישה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה יש עימות ישיר בין המינים על המשרה העליונה. (ב-‏1969, כאשר התמנתה גולדה מאיר הזכורה-לרע, אחרי מותו הפתאומי של לוי אשכול, לא היו לה מתחרים.)

הרקע שלהם משקף את קצוות החברה היהודית בישראל: מופז ה''מזרחי'' נולד באיראן. לבני היא צברית אשכנזית, בת של ותיקים. מכיוון שאביה (כמו אביו של אולמרט) היה מראשי אצ''ל וחבר-כנסת, היא נחשבת ל''נסיכה''.

אך ההבדל העיקרי ביניהם טמון בכוחות שהם מייצגים.

כחייל מקצועי, מופז מייצג את הכוח המרכזי במדינה מאז הקמתה: ''מערכת הביטחון''.

לתשלובת אדירה זו יש עוצמה פוליטית, כלכלית ואידיאולוגית שאין דומה לה. מאחר שכל המפלגות העיקריות התנוונו והפכו לאגודות מקצועיות ציניות של עסקנים, ללא אידיאולוגיה וללא מצע ייחודי, הצבא הוא כעת - לדעתי - המפלגה האמיתית היחידה במדינה.

זה לא צבא תורכי או פקיסטאני. צה''ל הוא, לכאורה, כלי בידי משטר דמוקרטי. הוא כפוף לגמרי לדרג המדיני. אך מאחורי חזית זו מסתתרת מציאות אחרת: אימפריה כלכלית הבולעת את חלק הארי של תקציב המדינה, קבוצת-לחץ, שדולה פוליטית, מרכז רעיוני.

מבחינה מסוימת, זוהי דת - דת שבה הביטחון הוא אלוהים והאלופים הם הכוהנים. שום דבר אינו עולה על הביטחון, וכאשר מוזכר שמו, כל השאר משתתק. שמע ישראל, הביטחון אלוהינו, הביטחון אחד.

כמו כמעט כל דת, היא קשורה באינטרסים כלכליים עצומים. תעשיית הביטחון, ובכללה הייצור והשיווק של נשק ושאר ציוד צבאי, ממלאת תפקיד מרכזי בכלכלה ובייצוא. זה הופך את 20 אילי-ההון השולטים בכלכלה שלנו לבעלי-הברית הטבעיים של הגנרלים. הנשיא דווייט אייזנהואר, שהמציא את המושג ''התשלובת הצבאית-תעשייתית'', היה מזהה את התבנית במבט ראשון.

ההשפעה הכבירה של ''מערכת הביטחון'' - צה''ל, השב''כ והמוסד - על קבלת ההחלטות הפוליטיות מתבטאת גם בעובדה שהרמטכ''ל משתתף בכל ישיבות הממשלה. הוא לו מכתיב - חס וחלילה! - לממשלה את החלטותיה, אבל רק פוליטיקאי אמיץ מאוד יעז לסתור את ''דעתו של צה''ל''.

מכיוון שישראל נולדה במלחמה ונתונה במלחמה עד היום, אין כמעט תחום מתחומי המדינה שאינו נוגע לביטחון. ובענייני ביטחון, קובעת כמובן דעתם של ראשי מערכת-הביטחון. נוסף על כך, הצבא הוא השליט היחידי בשטחים הכבושים (כפי שאכן דורש החוק הבינלאומי).

בהקשר זה יש להתייחס גם למתנחלים, המהווים קבוצת-לחץ חזקה מאוד. אמנם, כמה וכמה מההתנחלויות קמו באופן ''בלתי-חוקי'', אך אף מתנחל אחד אינו יושב במקום שהוא יושב אלמלא רצה בכך הצבא. במקומות רבים נוצרה סימביוזה כל-כל הדוקה בין החייל והמתנחל עד שהם הפכו לאחד. פשוטו כמשמעו: קציני-צבא רבים הם בעצמם מתנחלים.

במדינה הנתונה במלחמה, אין זה מפתיע שהצבא מעצב גם את האידיאולוגיה הלאומית. התקשורת משתפת פעולה בהתלהבות. השלום הוא עניין לחלשלושים עלובים. הוא אשליה גמורה ומסוכנת.

כל המערכת הזאת מתוגברת על-ידי רשת מסועפת של קצינים-לשעבר. ה''לשעבר'' הוא רק פורמאלי - מלבד מעטים יוצאים-מהכלל, נער יספרם, כל הקצינים הבכירים לשעבר שייכים לאותו המועדון ומחזיקים באותן הדעות. מכיוון שהצבא דואג לאנשיו, מוצאים בדרך כלל הקצינים הבכירים, הפורשים לרוב מהצבא בשנות ה-‏40 שלהם, משרות בכירות בכלכלה, בשירותים הציבוריים או במפלגות - ובכך הם מרחיבים את איזור-ההשפעה של הצבא.

פירוש הדבר הוא שיש במדינה הרבה-הרבה אנשים בעלי אינטרס בהעדר-השלום.

שאול מופז מגלם את כל המערכת הזאת. הוא שייך אליה ועשה בה את כל הקריירה שלו כאלוף, כרמטכ''ל וכשר-ביטחון. איש לא זוכר ששמע ממנו אי-פעם רעיון מקורי - כל עולמו הרוחני עוצב על-ידי הצבא. ובכל התפקידים שלו הוא היה התגלמות הבינוניות.

בתום דרכו הצבאית הוא חיפש הזדמנות פוליטית. כמו לקודמיו, לא הייתה לו עדיפות מפלגתית מסוימת. איש כזה יכול להצטרף לליכוד, לעבודה או לקדימה, שלא להזכיר את מפלגות הימין הקיצוני. בשעה שפרש נראה לו שיש סיכוי טוב בליכוד. אך כאשר נחסמה דרכו שם, הוא קפץ ממש ברגע האחרון על עגלתו של אריאל שרון - 24 שעות אחרי שהבטיח חגיגית שלעולם, לעולם לא יעשה מעשה בוגדני שכזה.

לשליטה הצבאית על חיי המדינה יש היבט נסתר: היא מוציאה את הנשים אל מחוץ לתחום. באווירה הגברית, המאצ'ואית, של מערכת-הביטחון לא נשאר להן מקום.

עובדה זו הועלתה לפני כמה שנים על סדר-היום על-ידי קבוצה פמיניסטית הנקראת ''פרופיל חדש'', שביקשה לחולל דה-מיליטריזציה של החברה הישראלית. יתכן שזה לא מיקרה שהיועץ המשפטי החליט השבוע לפתוח בחקירה נגדה באשמת הסתה נגד הגיוס לצה''ל, קידום הסירוב לשרת וייעוץ לטירונים כיצד להתחזות כמקרים נפשיים.

ציפי לבני אינה רק שרת-החוץ, תפקיד שמערכת-הביטחון מתייחסת אליו בזלזול מסורתי, אלא גם אזרחית, וגרוע עוד יותר - היא אישה. זה מה שהופך את בחירות השבוע למרתקות כל-כך.

בהודעותיהם הפומביות, שני המועמדים מדברים כמעט בלשון אחת. הם חוזרים על המנטרות הרגילות. אך יש בבחירות אלה אג'נדות (כמעט) נסתרות.

יש האג'נדה הגזענית, השד שאינו מעז להרים את ראשו בגלוי (ושמופז ניסה באחרונה להחיותו לטובתו). כמו הגורם הגזעני בארצות-הברית, הגורם ה''עדתי'' עלול למלא בבחירות אלה תפקיד הרבה יותר מרכזי מכפי שאנחנו מוכנים להודות. לפי הסקרים, מזרחיים נוטים להצביע יותר בעד מופז, אשכנזים בעד לבני.

יש האג'נדה המגדרית. נשים נוטות להצביע בעד אחת משלהן.

ויש הגורם הצבאי: קול ללבני הוא, ביודעין או שלא ביודעין, קול נגד השליטה הצבאית בחיינו.

איזו מין מדינאית תהיה ראש-הממשלה ציפי לבני, אם תיבחר? אף אחד אינו יודע, ואולי גם לא היא עצמה. עולמי הרוחני הבסיסי הוא ימני. השקפת-העולם שלה בנויה על תפיסת ''המדינה היהודית''. יהודית לפי השקפת זאב ז'בוטינסקי: לא במובן הדתי (ז'בוטינסקי היה אדם חילוני לחלוטין) אלא במובן הלאומני של המאה ה-‏19. זה יכול להוליך לשלום המבוסס על רעיון שתי-המדינות (שגם מופז משלם לו מס-שפתיים). אך לא הייתי בונה על זה.

מכירים את מופז. לא מכירים את לבני. זה יכול לגרום לחברי-קדימה להצביע ביום הרביעי בעד ציפי.

---