בהלוויתו של אייבי נתן אמרתי לעצמי: המדינה-כמו-שהיא נפרדת מהמדינה-שהייתה-יכולה-להיות.

מהמדינה שחלמנו עליה בעת הקמתה. מדינה שבה המרכיב המוסרי מנחה את מדיניות הפנים והחוץ שלה. מדינה שאזרחיה מקבלים על עצמם את האחריות למעשיהם ולמעשי מדינתם.

אייבי נתן סימל את השאיפות האלה - לא בתיאוריה, אלא הלכה למעשה - במעשיו.

הייתי עד-ראייה ללידתו של אייבי זה.

באחד הימים בסוף שנות ה-‏50, כאשר חזרתי לארץ אחרי היעדרות של כמה ימים בחו''ל, שמעתי על חידוש בסצנה התל-אביבית. אנשי-אוויר של ''אל על'' פתחו בית-קפה במקום הכי-מרכזי בעיר, רחוב דיזנגוף פינת פרישמן.

''קליפורניה'' מצאה מיד חן בעינינו, לא מעט בגלל המארח, טייס בשם אייבי. סיפרו שהוא נולד באיראן, גדל בהודו, שירת שם בחיל-האוויר הבריטי והתנדב לחיל-האוויר החדש שלנו במלחמת 1948.

אייבי היה אז בן 33, בחור שחום וחייכני שדיבר בעיקר אנגלית, או עברית במבטא אנגלי בולט. הוא היה מארח מושלם, וידע לתת לאורחיו הרגשה שהם יחידים ומיוחדים, שהם חבריו. תוך זמן קצר הפך המקום למוקד חיי הבוהמה התל-אביבית - אותה שכבה של אמנים, סופרים, אנשי-תקשורת, ידוענים וסתם בליינים שהפכו את תל-אביב למרכז חיי-החברה בארץ. גם פוליטיקאים נמשכו לשם.

המסעדה הייתה כולה תלויה בו: כשנעדר אייבי כמה שבועות, נעלמו גם הלקוחות. הוא ידע לפנק, לתת לכל אחד הרגשה שהוא חבר מיוחד, להגיש למי שצריך משקאות ''על חשבון הבית'' ולהכין להם את המנות שאהבו. היו גם שולחנות ''קבועים''. (וגם סביב שולחן יום-ששי שאני ישבתי לידו התקבצה קבוצה של ''קבועים'', הממשיכים בשינויים קלים להתכנס מדי שבוע עד היום.)

המדינה הצעירה של הימים ההם הייתה אופטימית, תוססת, גן-עדן לצעירים ולצעירות. התרבות העברית החדשה, על סופריה, משורריה, תיאטרוניה והסאטירה שהצמיחה, פרחה, והבוהמה התל-אביבית נתנה בה את הטון. הביטאון שלה היה ''העולם הזה'', שבועון אנטי-ממסדי קיצוני, שהייתי עורכו.

באחד הימים בקיץ 1965 אמר לי אייבי שהוא רוצה לשאול לדעתי. חברים אחדים, אמר, מאיצים בו לרוץ לכנסת.

למען האמת, חשבתי שזו מתיחה. אבל כעבור כמה ימים הבנתי שזה רציני לגמרי. אייבי, שראה את הפוליטיקאים מקרוב ליד השולחנות שלו והקשיב לשיחותיהם, אמר לעצמו: למה לא? במה, בעצם, הם טובים ממני?

מסביב לאייבי התקבצה קבוצה קטנה של חברים, מבאי המסעדה, אנשים מעורים בחברה, שהחליטו להריץ אותו. זה התחיל כמשחק, אבל היו לכך תוצאות בלתי-צפויות.

עלי להודות שזה הרגיז אותי מאוד. זמן קצר לפני זה חוקקה הממשלה חוק-עיתונות, שהיה מכוון בגלוי להשתיק את ''העולם הזה''. הוא הטיל עונשים דרקוניים על עיתון המפרסם ''לשון הרע'', כשהכוונה הברורה הייתה לפרסומים נגד בעלי השררה. בתגובה קמו פעילי-שלום ושוחרי זכויות-אדם וייסדו תנועה, שייצגה את הקו הרדיקלי של השבועון: שלום עם הפלסטינים, מלחמה בשחיתות, הפרדת הדת מן המדינה, סולידריות חברתית. הם קראו לה ''תנועת העולם הזה - כוח חדש''. זה היה מעשה נועז מאוד: עד אז לא הצליח שום גוף פוליטי חדש לחדור לכנסת, שהייתה מורכבת כול-כולה ממפלגות וותיקות ורסיסים שהתפלגו מהן.

התנועה שלנו פנתה אל הדור הצעיר שגדל בארץ. הרשימה של אייבי הייתה עלולה לנגוס בקהל הזה, שגודלו היה בלתי-ידוע, ושלגמרי לא היה בטוח שיעבור את אחוז-החסימה. זה נראה לי כמשחק חסר-אחריות.

חבריו של אייבי, וביניהם מומחים ליחסי-ציבור, חיפשו גימיק כדי להעלות אותו על המפה, ומצאו פיתרון מחוכם. כמה שנים לפני כן ניצח דווייט אייזנהואר בבחירות בארצות-הברית על סמך ההבטחה שאם ייבחר, ''יטוס לקוריאה'' וישים קץ למלחמה שם. אייבי הרי טייס. למה לא להבטיח שאם ייבחר יטוס למצריים?

מצריים הייתה אז האויב בה''א הידיעה. תשע שנים לפני זה התנפלה עליה ישראל בשליחות שתי המדינות הקולוניאליות, צרפת ובריטניה. הכול הבינו שמסוכן מאוד לטוס לשם.

אייבי רכש מטוס קטן, צבע אותו בלבן ורשם עליו שם: שלום 1. המטוס הוצב במגרש ריק ברחוב ריינס, לא רחוק מהמסעדה, כדי להמחיש את הבטחתו של אייבי. גם ג'ינגל חובר לרשימה.

אלא שזה לא הצליח. הרשימה של אייבי קיבלה בסך-הכול 2135 קולות, רחוק מהמספר שהיה דרוש כדי לעבור את אחוז החסימה. רשימת ''העולם הזה'' זכתה ב-‏14,124 קולות, ואני נכנסתי לכנסת. אילו היו מצביעי אייבי מצביעים בעד הרשימה שלנו, היינו זוכים במנדט שני.

בזה יכול היה העניין להיגמר - אבל לאייבי קרה משהו. הרעיון שהתחיל כגימיק של בחירות חילחל בו. אייבי, המסעדן השמח, חביב הבוהמה, התחיל להתייחס לעניין השלום ברצינות גמורה.

כמה חודשים אחרי הבחירות, באמצע ישיבה בכנסת, שמעתי ידיעה מרעישה: אייבי יצא למצריים. בבוקר לקח את המטוס שלו ופשוט המריא. המדינה כולה עצרה את נשימתה. ואז באה המהלומה: הרדיו הודיע שהמטוס הופל על-ידי המצרים, ולא ברור אם הוא חי או מת.

הציבור היה מזועזע. אנשים נרגשים, מהם דומעים, נצמדו למכשירי-הרדיו, ואז באה ידיעה מדהימה חדשה: אייבי לא הופל, אלא נחת בשלום בפורט-סעיד והתקבל על-ידי המושל המצרי.

במאי גאוני לא היה מצליח ללוש את רגשות הציבור בצורה דומה. המצרים אמנם לא הניחו לאייבי להיפגש עם גמאל עבד-אל-נאצר, המנהיג המצרי שכבר היה לאגדה, אבל תידלקו את המטוס ושלחו אותו ברוב כבוד הביתה.

שום אדם שחי באותו יום בישראל לא שכח את החוויה. חדלתי לפקפק בכנותו והתחלתי להעריך את פעולתו.

לא היינו שותפים. לאייבי לא היו שותפים. הוא לא התחשב בדעת אחרים, הוא עשה את הכול על דעת עצמו. כמו טיסת-הבכורה, היו מעשיו פעולות אישיות לגמרי: הוא יזם, הוא החליט, הוא ביצע, הוא קיבל את האחריות על עצמו ונשא בתוצאות בעצמו. אבל היה לו כישרון חשוב מאין כמוהו: להדביק אנשים בהתלהבותו הסוחפת, גם למשימות שנראו בלתי-אפשריות ודמיוניות ממש, אנשים שליוו אותו במסירות גדולה, בחלקם עד יומו האחרון.

בפעולת-היחיד היה כוחו, ובכך גם הייתה חולשתו. מעולם לא הקים תנועה, ולא הצטרף לתנועה. מעולם לא חיבר מצע פוליטי. זה לא עניין אותו. הוא לא הכיר בצורך ליצור כוח פוליטי שישפיע על מדיניות הממשלה. את זה השאיר לאחרים. הוא היה אדם שכולו רגש, וכל פעולותיו פנו אל הרגש.

בכך היה חידוש גדול. מחנה-השלום הישראלי, על כל פלגיו, פונה תמיד אל ההיגיון. הוא בא לשכנע את הציבור הישראלי שהשלום דרוש לקיומה, לעתידה, לביטחונה ולשגשוגה של מדינת-ישראל. אבל פוליטיקה אינה רק עניין של היגיון. הרגש ממלא בה תפקיד חשוב, ואולי מכריע. אני מתעקש לחזור ולקבוע: זה לא רציונאלי להתעלם מהיסוד הלא-רציונאלי בפוליטיקה. אייבי פעל מן הלב, ולכן נגע בלבם של אנשים.

היה לו עוד יתרון גדול: הוא היה מזרחי. מחנה-השלום הישראלי הוא כמעט על טהרת האשכנזיות. בהפגנות ה-‏100 אלף בכיכר רבין בולט העדרו של הציבור המזרחי. רבים בציבור הזה מאמינים שכל עניין השלום הוא עניין של ''האליטה האשכנזית''. והנה בא איש שנולד בעבדאן, איראן, בעל חזות מזרחית מובהקת, ועושה ומדבר בגובה העיניים.

אייבי הפך לגיבור גם בציבור המזרחי. אפשר להתווכח על השאלה אם ההערצה לאיש אייבי קירבה רבים בציבור זה או אחר למאבק על השלום. אך במשך כמה שנים חדלה המילה ''שלום'' להיות מילה גסה בציבור הזה.

על עלילותיו כבר נכתב הרבה, ולא אפרט. מחויבותו לשלום הלכה והתרחבה, הלכה והתעמקה. הוא מכר את מסעדתו וקנה אוניה. היא עמדה בנמל ניו-יורק, עברה מרציף לרציף והחלידה, עד שאסף מספיק כסף כדי לציידה, להשיט אותה לארץ ולהקים את ''קול השלום''. היא עגנה מול חוף תל-אביב (במשך שנים הייתה הדבר הראשון שראיתי מחלון דירתי בקומי מדי בוקר.) היא הפכה לחלק מן ההווי הישראלי.

גם זה היה מוסד אופייני לאייבי. לא הייתה מערכת. לא הייתה תוכנית פוליטית-חינוכית מגובשת. ''קול השלום'' היה אייבי, ואייבי היה ''קול השלום''. המוני צעירים הקשיבו בקביעות למוסיקה המצוינת של התחנה, ותוך כדי כך גם להטפות של אייבי, שהשמיע את מחשבותיו בכל עת ובכל צורה שרצה, באנגלית או בעברית פשוטה במבטא אנגלי, ולראיונות עם אנשי-שלום. קולו הפך מוכר לכול ישראלי. כאשר אילי-ההון השתלטו על הפרסומת במדינה וחדלו לתת לו מודעות, אייבי כמעט פשט את הרגל. כאקט של מחאה הטביע את האוניה בטקס חגיגי.

עם כל זה נשאר אייבי אדם בודד מאוד. רק אחרי מותו נודע לי שהיו לו הורים ואחיות בארץ, שאיתם ניתק כל קשר. היו לו שתי בנות משתי נשים שונות, אך גם איתן קיים רק קשר רופף. יתכן שאופיו ואורח חייו הסוערים לא איפשרו חיי-משפחה, ויתכן שיחסו למשפחה נבע מהעובדה שהוא נשלח בגיל צעיר לפנימייה, ועד הסוף - כך סיפר בראיון לעיתון - לא סלח על כך למשפחתו.

על בדידותו פיצה את עצמו בעריכת מסיבות רבות-משתתפים בביתו, שבהן פינק עשרות ידידים בתבשילים הודיים אקזוטיים, שבישל בעצמו במשך שעות, יחד עם עוזרו ההודי הנאמן ראדה. באחת המסיבות האלה, על גג דירתו, שמענו את אחת הבשורות המרות ביותר: המילה ''מהפך'' מפי חיים יבין, שבישר את השתלטות הליכוד על המדינה.

אחרי מלחמת יום-כיפור החליט לטוס שוב למצריים - הפעם בטיסה רגילה - כדי לנסות ולהיפגש עם הנשיא, אלא שמשהו בהכנות השתבש. כשהגיע לנמל-התעופה בקאהיר, איש לא המתין לו. הוא נסע לבדו למלון בלב העיר, וחששו גבר מרגע לרגע. הוא היה בארץ אויב, בודד לגמרי, והיה עלול להיאסר כמרגל. בהתרגשות גוברת טילפן לעיתונאי אריק רולו בפאריס, שטילפן למכריו בשלטון המצרי, ואייבי זכה לביקור מאנשי-מודיעין בכירים שערכו לו סיור בעיר והושיבו אותו במטוס הביתה.

פעולות-היחיד שלו התרבו והתרחבו. הוא הכריז על שביתת-רעב נגד הקמת ההתנחלויות, ישב במשך חודש באוהל במרכז תל-אביב, מוקד לכל המי-ומי שבאו להביע הערכה. רק בקושי שוכנע להפסיק לפני שייגרם לו נזק בלתי-הפיך. הוא נפגש עם יאסר ערפאת כשחל על זה איסור חמור, ובניגוד לי, נשלח על כך פעמיים לבית-הסוהר. החוק שעל פיו נשפט נחקק בימי כהונתו של ראש-הממשלה שמעון פרס, דבר שלא הפריע לו להספיד את אייבי ברגש.

בימי מלחמת-האזרחים בניגריה, כאשר נודע על הרעב שהפיל חללים במחוז ביאפרה, חש אייבי למקום ואירגן פעולות-הצלה. כאשר שמע על הרעב באתיופיה, הקים שם ביוזמתו מחנה-אוהלים ופעולת-סיוע. בשובו משם התמרמר על ארגוני-ההצלה הבינלאומיים הביורוקראטיים, שבזבזו הרבה כסף והגישו מעט סיוע, מפני שהתייחסו לבני המקום בהתנשאות.

בפעם אחרת אירגן עצרת לילדים, שהתבקשו להביא את צעצועי-המלחמה שלהם ולקבל במקומם צעצועים אחרים. הטנקים ומטוסי-הקרב הושמדו במקום. הכישרון התיאטרלי שלו עמד לו בכל הפעולות.

בשעה שממשלת-ישראל שיתפה פעולה עם משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה, היה אייבי אחד המעטים בארץ שהרים קול-מחאה נגד מדיניות נתעבת זו.

לפעולות שנולדו במוחו הפורה היה הרבה מהמשותף: הם דרשו אומץ רב, ביטחון עצמי, תושייה ודמיון, ומעל לכל השתתפות בסבלו של הזולת ותשוקה לעזור.

פעם אמר לי משהו: אבל אייבי משוגע!

מוטב משוגע למען השלום, עניתי, מאשר משוגע למען המלחמה!

---