לפני כחודשיים נסעתי באוטובוס ציבורי מאזור הסוחר החופשי של פנמה אל העיר פנמה סיטי, נסיעה של כשעתיים, במהלכה הציגו לנו סרט פעולה יפה ומעניין, סרט מתח להפיג את שיעמום הנסיעה. את הרעיון המרכזי של הסרט לקחו מהעולם הבדיוני, והתמודדו עימו וכאילו מדובר ברעיון מציאותי לכל דבר שיכול לקרות בכל מקום וזמן... וזהו הרעיון: איש אחד (השחקן הראשי, שחקן מוכר שכחתי את שמו) האיש הזה ניחן בתכונה טבעית מוזרה שנולד עימה: הוא מסוגל לדעת חצי שעה מראש, ולפרטי פרטים, את מה שעתיד להתרחש למשך שתי דקות. כלומר ואם תשים אותו במקום מסויים ובמצב נתון מסויים, ותפעיל את הסטופר, הוא יכול לתאר לך בדיוק מפליא את מה שעתיד לקרות בתום חצי השעה בזירה בה נמצא; הוא יתאר לך את מה שעתיד להתרחש במשך שתי דקות שלמות... למשל: בעוד חצי שעה ייכנס למסעדה איש לבוש בחולצה לבנה שיחליק בגלל מים שנשפכו מכוס שנפל מהשולחן הסמוך באותו רגע, והוא ייפצע ברגלו השמאלית...

התחזית המדוייקת שלו וכמובן, תלויה ועומדת בתנאי ההתחלה של ''החצי שעה''. במילים אחרות, הוא יכול לשנות את העתיד לקרות בשתי הדקות האחרונות של הזמן ע''י שינוי התנאים בהם התחיל: אם הוא יודע למשל שתיכנס למסעדה בחורה סקסית שתדחה את חיזוריו בסטירת לחי מצלצלת על לחיו, אזי הוא ישנה את הופעתו או משהו מזירת ההתרחשות, עד שיתאים להם את הסקסית שתקדם את חיזוריו בסבר פנים ותיענה לו. כך אגב ''הצליח'' להכיר את חברתו לעתיד...

המתח התחיל כאשר שמעו עליו האפ.בי.איי והסי.אי.אי, וביקשו להשתמש בשרותיו בשביל לגלות מיקום פצצת אטום מלוכלכת שטרוריסטים עתידים להשתיל, לפי מידע מודיעיני, בתוך בניין ציבורי. הוא התבקש לגלות מתי יפעילו אותה, ע''מ להקדים ולנטרלה. סרט מתח מוצלח שיושב יפה על העיניים, ממליץ בחום. כל מה שצריך לעשות הוא לנסוע מאזור הסוחר החופשי אל פנמה סיטי באוטובוס הנכון; כדאי מאוד.

אבל יש בעיה! לא עם הנסיעה אלא עם השחקן הראשי ותכונתו המוזרה: התכונה המבורכת הזו לכאורה, תביא עליו רק צרות וסיבוכים ובלגנים שלא ייצא מהם... תכונת הבילבול תלבש אותו מבוקר עד ערב ולמעשה יעביר את כל חייו בבילבול אחד ללא קץ, שלא יכול להשתחרר ממנו. בעוד חצי שעה יקרה ''כך'', אולם כדאי לי שיקרה ''אחרת'', ולכן אשנה את תנאי התחלה בשביל שהדבר יתרחש לפי רצוני. באופן הזה אומנם אשלוט במתרחש במשך שתי דקות שלמות – וזה הרבה זמן, אולם מה קורה לאחר שתי הדקות?! יכול לקרות כל דבר! ולפעמים יכול לקרות דבר בלתי רצוי לי – דווקא בגלל מה שהתרחש במשך שתי הדקות... שמעתם על שרשרת-אירועים בלתי נעימה שמתחילה דווקא מדבר מקובל ונעים לכאורה...? אם כן, מה התשובה לזאת?

התשובה היא וכמובן הארכת תקופת ''הידיעה'' של שתי הדקות לעשר דקות למשל, כך שתקופת הידיעה החדשה והמעודכנת תכלול גם את האירוע ''הבלתי רצוי'' שעלול לקרות, ובאופן הזה ניתן לשנות את המציאות ולשלוט בה.

ומה אם לאחר עשר הדקות יקרה עוד ''דבר'' בלתי רצוי... כלומר אין לזה סוף, גם אם השחקן החתיך שלנו יהיה מסוגל ''לדעת'' תקופה בת שעה ושעות... תמיד יקרה הדבר הבלתי רצוי החותם את ''שרשרת האירועים'', וכוללת בתוכה את האירוע שדווקא שלטתי בו ועיצבתי אותו לפרטי פרטים... והינה דווקא הדבר הזה שיחק לרעתי והביא עלי את המקרה הבלתי רצוי שיכול להגיע עד לרמת האסון... מעשה ידי עמדו בעוכרי!

מכאן אני מגיע למסקנה אחת ויחידה: יש ''לדעת'' את מלוא 24 השעות של היממה, ואת 30 ימות החודש, ואת 365 ימות השנה, ואת כל השנים והימים עד לאין סוף, מבלי ליפול אפילו לשטח מת בן רגע אחד ללא ידיעה, כי ברגע אחד יכול להתרחש כל דבר. שרשרת האירועים שתכננתי יכולה להסתיים ברגע הזה; או אז אין לי להלין אלא על עצמי, אני שגרמתי לכל השרשרת שהסתיימה באסון! שהסתיימה ברגע מת אחד שהחליק מתחת ידי.

ידידי וידידותי, המציאות שלנו דורשת ''ידיעה'' כזו מהסוג האחרון; ידיעה מדוייקת של 24 שעות ביממה ו-‏30 יום בחודש וכל הרגעים הימים והשנים עד לאין סוף מבלי שיתפקשש לנו אפילו מאית השניה של הרגע, כי דווקא במאית השניה הזו יכולה להסתיים השרשרת בדבר הבלתי רצוי. מבלי ידיעה מושלמת כזו אין טעם לחיים היוצאים ברגע זה או אחר מכלל שליטתנו. אני קובע קביעה אבסורדית לכאורה, אולם זו היא המסקנה הצרופה היחידה המבצבצת מתוך גן של כל המסקנות האפשריות.

אני צריך ידיעה מושלמת; אני צריך להיות נביא שיתנבא באופן מדויק 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה... באופן הזה אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם חי, זאת כי אני אדם חופשי ששולט בעצמו ובסביבתו. יש דבר כזה?

יש דבר כזה. אנחנו נפגשנו עם ''הידיעה'' הזאת והכרנו אותה ולו באופן חלקי. התנ''ך מלא בתיעוד אנשים שחוו ידיעה כזו; שחוו רגעי חיים כאלו. לאנשים האלה קראה התורה ''נביאים'', ובלשון יחיד ''נביא'' מלשון להביא. מי שמביא דבר, רעיון, או חפץ ממקום אל מקום נקרא ''נביא''; ואם כן כולנו נביאים, הרי כל היום עסוק האדם להביא דברים וחפצים ממקום למקום... אולם המשמעות של נביא אמיתי היא, מי שמביא דבר או חפץ ממקום למקום על סמך ידיעה! העברה המושתת על ידיעה אמיתית; כלומר העברה שגרמה למעשה לעשיית המציאות: זכור לכם השחקן הראשי ששלט בשתי הדקות על סמך ''ידיעתו''? – הוא הוא ''הנביא'' שהלשון העברית כוונה אליו בתנ''ך.

''נביא'' חי, לכן הוא הנביא שמביא את רעיונותיו וחפציו ממקום למקום וגורם להתהוות המציאות; אלה הם חיים אמיתיים המתהווים מתוך עשיית המציאות, היינו ע''י השליטה בה. אלה הם חיי הנביא בפועל. אלה הם חיים אמיתיים שחי אותם נביא אמת.

ומאידך קיימים גם נביאי שקר, כלומר ''נביאים'' שמביאים את חפציהם ורעינותיהם ממקום למקום מבלי להישען על שום ''ידיעה'', והראייה לזאת היא ''העדר-שינוי'' למציאות, כלומר מעשיהם לא שינו את המציאות, ומכאן נגזר שמם כנביאי שקר; המציאות תעיד עליהם... במילים אחרות, המציאות היא ראי עשייתנו בפועל, שקר היא או אמת. כך ממש תיארה התורה את הדברים:

כא וְכִי תֹאמַר, בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה (?)
תשובה:
כב אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא--הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה… (דברים, פרק יח)

''דבר ה' '' = מציאות. זו למעשה הנחת היסוד לקיום השם יתברך.

בפרק הראשון של בראשית, באה לידי ביטוי התהוות המציאות, מתוך מאמרי השם ודבריו. איך נוצר האור, הרקיע, המים, הארץ, החיה, האדם... כל אלו נוצרו ממאמרו, ואם כן ''מאמר'' הינו ''רעיון'':

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן.

כלומר, רעיון שהביא אותו מהכוח אל הפועל; כך נוצרה המציאות.

אם כן, איך ניתן לפעול במציאות נתונה ולשנות אותה?

- ע''י ידיעתה.

עץ, למשל, הינו מציאות נתונה. קח עץ שיש בו לדוגמה 17 תפוזים; איך אני יכול לשנות את מציאות העץ הזה?

- אני יכול לקטוף ממנו שני תפוזים, או במקביל אני יכול לגדוע אותו. בשני המקרים שלטתי במציאות מתוך ''ידיעתי'' הברורה למהות העץ. במקרה הראשון שיניתי את מציאות העץ והפכתי אותו לבעל 15 תפוזים במקום 17, ובשני גדעתי את שורש העץ והחלטתי להעלים אותו. בשני המקרים שיניתי את המציאות (או עשיתי את המציאות) מתוך ידיעתי למהות העץ.

אני יכול במקביל לגדוע נפש אדם ולשנות מציאות! על משקל גדיעת שורש העץ. האם לזאת תקרא ''שליטה במציאות''?

- זה ההבדל בין ידיעת אמת לידיעת שקר, שהראשונה משנה את המציאות, והשנייה לא. בידיעה הראשונה כאשר קטפתי את שני התפוזים, הלכתי עם תלם המציאות, כי התפוזים נוצרו בשביל להקטף ולהאכל, והראיה על זאת היא המשך קיום העץ שילך ויתפתח ויגדל דווקא מתוך קטיפת פירותיו; ידועה התופעה הזאת. בעוד המקרה השני של גדיעת שורש העץ מראה על יציאה מתלם המציאות, והראיה על זאת פשוטה: העדר קיום המציאות; העץ נגדע, הוא לא קיים עוד.

מכאן, ניתן לשנות את המציאות ולשלוט בה ע''י הליכה חופשית בתלם שלה, זוהי הגדרת הידיעה הבסיסית. בעוד יציאה משורות המציאות תשלול את השליטה בה ותהפוך את המתרחק לישות אובדת, שתתרחק עד שתאבד כליל.

איך אדע אם אני פועל בתלם או מחוצה לו?

- ע''י מבחן התוצאה: אם הרעיון שלי קיים – סימן שאני בתלם, ואם אינו מהדהד עוד בקרבי - סימן שיצאתי מהתלם והתרחקתי, ואני ורעיוני בדרך לאבדון.

''רעיון'' – זה המאמר שלי, זו מהותי, זו הפנימיות שלי.

מהו נפח המשחק שלי בתוך תלם המציאות? כלומר עד כמה אני יכול לקפץ ולהתגנדר ולהתענטז מעל במת תלם המציאות? מהי מידת חופש המשחק שלי? עד כמה אני יכול לשנות את המציאות – היינו לשלוט בה?

כאן נכנס לסוד העניין חוק ההתאמה הסימטרית:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי ''פיסת המידע'' הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.

התשובה בגוף הטקסט של החוק: נפח אין סופי. מידת חופש המשחק שלי בלתי מוגדרת, אין סופית. אני יכול לשנות את המציאות עד אין סוף. אין הגדרה למונח ''שליטה אנושית'' במציאות. זהו לשון החוק.

ולשאלת המיליון: מי אמר שהחוק הזה קיים? מי אמר שאני יכול לעשות ולהגיע לכל מה שרצוני פוצח בו?

תשובת המיליון: ברגע שאתה מפסיק לשאול את שאלת המיליון, בו ברגע אתה מפסיק להנות מפרי החוק כי הוא נעלם מעיניך; החוק, לדידך, מפסיק להתקיים. במילים אחרות, אני חייב לחיות כל הזמן בשביל שלא אמות. אני חייב לשחק ולהתגנדר כל הזמן במרחב החוק ולנסות אותו ולצבוט את עצמי, ושוב לאמת את החוק ולצבוט את עצמי בשביל להשתכנע שאני חי במציאות אמיתית מהותית, לא שקרית. אני חייב לחיות כל הזמן. ברגע שאני מתרגל למציאות ומפסיק לשחק איתה ולהתגרות בה, בו ברגע אני יורד כליל מתלמיה. זהו רגע הגסיסה שמוביל אל המוות: היפרדות השותפים למשחק – הגוף והנשמה.

שם המשחק איפוא: התגרות אין סופית ובלתי נלאית במציאות. שחקן טוב הוא מי שיודע להרחיק לכת במאווייו ורצונותיו; שחקן טוב הוא מי שחושש מאימת המוות כל אימת ומשחקו מתעכב. זהו משחק החיים בתוך תלם המציאות.

דוגמה: לכל מה שאני רוצה – אגיע, יהא המרחק אשר יהיה.

לידיעה הרבה סניפים מסועפים, ואני ביקשתי לחתור אל אחד העומקים. ביקשתי להיכנס אל אחד הסניפים, המרוחקים. אני יודע מהו הגורם היחיד לתמותה. לא! לא ניחשתם; אינני מדבר על טרשת העורקים גם לא על מחלת הסרטן ולא על התקפי הלב. הגורם היחיד הוא ''היציאה מתלם המציאות'', או לחילופין ''הפסקה רגעית של משחק החיים''.

סיפרתי לעיל אודות ''נביא'' חי שמביא את רעיונותיו וחפציו ממקום למקום וגורם להתהוות המציאות; אלה הם חיים אמיתיים המתהווים מתוך עשיית המציאות, היינו ע''י השליטה בה. אלה הם חיי הנביא בפועל. אלה הם חיים אמיתיים שחי אותם נביא אמת.

ומדוע איפוא ''נביא'' מת? מתי בעצם הוא מת?

- כאשר מפסיק להיות נביא לרגע מסויים, או לתקופה מסויימת, או אז נוצר שטח מת, היינו ''רגע מת'' שמתפלסת דרכו ידיעת שקר או אסון או מקרה שאין לו שליטה עליהם ויטלטלו בו עד שיביאו לחדלונו.

חסר שליטה במציאות, איפוא, הוא המועמד למות, יהא נביא או האדם אשר יהיה. לכן כל הנביאים מתו בסופו של דבר, כי הם לא התנבאו כל הזמן, היינו ''לא ידעו'' כל הזמן; היו להם מספר רגעים מתים. מאידך, ושוב, מי שרוצה לחיות, צריך ידיעה מושלמת; צריך להיות נביא שיתנבא באופן מדויק 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה... זהו אדם חי וחופשי ששולט בעצמו ובסביבתו . מי שרוצה לחיות, צריך לחיות כל הזמן; הוא צריך לקפץ על תלם חוק ההתאמה הסימטרית כל הזמן.

מהסיבה הישירה הזאת אנו מתים. איננו מכירים את חוק ההתאמה הסימטרית ולא את מרחבו. איננו מכירים את המציאות וממילה איננו יודעים לשחק בתוך התלם שלה. איננו מכירים את רזי ''הידיעה''. אנו שרועים כל הזמן על שטח מת אחד ללא ידיעה אמיתית אחת שתבלוט בשטח. נביאי שקר אנחנו שמביאים את חפצינו ורעיונותינו ממקום למקום מבלי להשען על שום ''ידיעה''... אשר על כן איננו מצליחים לשנות שום מציאות כי איננו שולטים בה.

לכן אנחנו מתים בזה אחר זה.

מוות, הינו היפרדות השותפים למשחק החיים: הגוף מהנשמה. ואני זקוק בהמשך לעוד הגדרה; מי הם ''אנחנו''? מי זה ''אני''? אם הנשמה מייצגת את הרצון, אזי ראוי להעניק את ה''אני'' לנשמתי שלי. אולם, ואם כך, מהו תפקידו של הגוף במרכיב האני?

אכן, הנשמה מייצגת את הרצון ומביעה אותו בפועל. הנשמה באה לעולם בשביל להנות; להנות ולקטוף מפרות ההנאה עד לאין סוף. קח את גורם ההנאה מאוכל: אני יכול להנות מעוגה מתוקה; מסטייק טוב; מעוגיות מלוחות; מתבשיל חמין... וגם אם אחליט לאכול עוגה מתוקה, על איזו עוגה ייפול הגורל? מאיזו קונדטוריה? עם קרים ואיזה סוג? כנ''ל לגבי הסטייק – שומני? אדום? מבושל? על האש? כנ''ל לגבי החמין: מרוקאי יבש? אשכנזי מלא שום ושומן? תונסאי? צה''לי?... את כל הנתונים האלה של סוגי העוגות והסטייקים והמאכלים למיניהם אוסף ומעבד המוח האנושי העומד בראש גוף האדם, או אז הוא מציג את הנתונים הללו לבוסית – הנשמה, והיא תחליט בתורה על איזו עוגה ללכת, ואיזה סטייק לבחור.

במילים אחרות, הנשמה זקוקה לשרותי המוח בשביל להרחיב את אופקי הנאתה, כך שבאופן זה היא מגיעה אל מחוז ההנאה המרובה ביותר בכל ענף. כך בתחום ההנאה מאוכל, מריחות, משירים מנופים מציורים ואף מדמיון ווירטואלי שאין לחמשת חושינו נגיעה בו.

קיימת, אגב, עוד סיבה ''טכנית'' לקיום הנשמה, ועמדתי עליה בשני חיבורי האחרונים: מידע, וגוף ונשמה.

אם כן, ה''אני'' של האדם היא נשמתו בתוספת איכות וכמות הנתונים המעובדים המופקים ממוחו. ישנה נשמה המחוברת למוח שמסוגל לעבד מעט נתונים אך איכותיים ועדינים. וישנו מוח המעבד יותר נתונים על חשבון האיכות, וישנו גם כן היפה העשיר והרווק, או המכוער האביון והנשוי על מעל לראש... מכל הנתונים האלה כאמור נהנית הנשמה, אך אין זה אומר שתשתמש בכל הנתונים הראויים, כך יתכן מצב בו הנתונים המוצעים על ידי המוח רבים הם ואיכותיים, אך הנשמה העצלנית משתמשת רק בחלקם הזעיר; או יתכן מצב הפוך על הפוך...

מכאן, מידת ההצלחה של הזיווג ''גוף ונשמה'', תלויה מעל לכל בהתאמה בין ''טבע'' הנשמה לנתוני בן זוגה המוח הפיזיקאלי. המוצלח ביותר הוא נשמה אצילה עם מוח אנאלוגי, והנכשל ביותר הוא הזיווג בין נשמה עצלה למוח רקוב ומוגבל. וכמובן, כל אחד מבני הזוג משפיע ומושפע מבן הזוג השני. המוח יכול להתפתח, והנשמה גם כן. מאידך, הנשמה עלולה להדרדר לרמת עצלות ושפלות והמוח יתנוון בעקבותיה.

נהוג לחשוב שהגוף ''החולה'' הוא האחראי הישיר לסיבת המוות, אולם ולמעט תאונות קשות הגורמות למוות מיידי, הנשמה היא המחליטה היחידה להסתלקות מהגוף ולפירוק החבילה. בחיבורי האחרון ''מידע'' יעדתי פרק שלם אודות הנושא הזה של הסתלקות הנשמה תחת הכותרת ''מחסום''. הסתלקות הנשמה, אגב, יוצאת מהכוח אל הפועל בתהליך מסודר והדרגתי, וכל התהליך מתבצע כאמור מתוך החלטה גורפת ומסודרת של הנשמה לבד, היא לא מסתלקת בזבנג וגמרנו... היא ''מחליטה'' על הסתלקותה באופן מסודר.

עמדתי בשורות לעיל על סיבה מרכזית למות האדם בגין חוסר שליטה בגורמי המציאות, אי- היכולת לשחק בתלם שלה, היינו ההתרחקות ממרחב חוק התאמה הסימטרית; אי-ההכרה בקיומו. מי שלא שולט במציאות, הגורל שולט בו, ודוחף את הנשמה להסתלקותה, כי היא מרגישה בחוסר עניין כרוני... היא לא נהנית מהעולם, מאבדת את טעם החיים ומסתלקת. במילים אחרות, לובשת אכזבה עצמית ומסתלקת שלא מרצונה... או אז הגוף המושפע מהנשמה מפתח מחלה כלשהי ומשתתף בחגיגת ההסתלקות, הרי הוא שותף מלא לכאורה, הגם והנשמה היא היא נותנת הטון האמיתית. חייבת להיות בכל אופן סיבת מוות פיזיקאלית (קלינית) מצד הגוף, מתואמת להפילא עם הסתלקות הנשמה; דבר המעיד על תיאום סימטרי מדוייק בין שני השותפים.

בתוך זאת, קיימת עוד סיבה מהותית להסתלקות הנשמה, שהמוח לכאורה יוזם אותה, והיא מחלת הסרטן. סרטן, הוא גדילה בלתי מבוקרת של תאי-גוף היוצרים גוש ממאיר בלתי רצוי ופולשני. הסיבה לתופעה זו נראית על פניה מוזרה, ומבליטה את חוסר התיאום בין הגוף לנשמה, וכאילו הגוף כאן פועל לבד ומשתגע. הגרורות מתרבות מאליהן מבלי שום קשר לנשמה ולהשפעתה הסימטרית על הגוף. אולם ולאמיתו של דבר, הקשר גם ההשפעה קיימים וקיימים, כי כלעומת התנהגות הגוף – כך גם נשמה מתנהגת: ה''אני'' של האדם מגיע לרמת שיא של בלבול, וזהו מצב בו הנשמה אינה מסוגלת להחליט לאן לנטות, לכאן או לכאן. היא נחשפת, באמצעות החומר הרב שמרעיף עליה המוח, לנתונים מוקצנים לכאן ולכאן: לאכול ולרעוב; לגנוב ולהחזיר, לשמוח ולהתעצב, לכעוס ולהרגע, לקחת ולתת, לרצוח ולרפא... אי-האיזון משווע, מעט מזה והרבה מהשני, השדרים מתרוצצים מפה לכאן, מהגוף לנשמה וממנה בחזרה מבלי שום פרופורציה מתוקנת... הנשמה לא יודעת מה היא ''רוצה'' ולמעשה היא הפותחת במשחק הבלבול, והגוף אינו מזהה את מעמדו לעומתה; הוא פשוט אינו מקבל ממנה את השדרים המתאימים גם אינו מצליח לפענח אותם, והמצב הוא של בילבול טוטאלי גורף. אכן, הגוף במקרה כזה מתנהג כמשוגע תועה שאין לאל ידו... הגוף המתוחכם הזה מתנהג ללא חדר פיקוד מסודר. זוהי שיטתו לצעוק: אינני מבין מה קורה פה! ההקצנה הזו מכאן ולכאן אינה לרוחי! אני חייב שדרים מוגדרים וסדירים להמשך תיפקודי התקין.

קטונתי לדעת מדוע קיימים סוגי הסרטן למיניהם, אולם הסיבה העקרונית היא אחת: הקצנה מבלבלת בתעבורת השדרים בין שני בני הזוג, בין הגוף לנשמה. האחראית הראשית לחגיגה הזו היא הנשמה, היא זו שפתחה אותה, ובכל זאת היא לא נוקפת אצבע לתיקון המצב, הגם שמודעת לחומרתו. היא כמתמסרת לשיגעון הגוף וחותמת לו בשתיקה על התנהגותו. היא גוועת איתו לאט או מהר – תלוי באווירת השיגעון ואי-הסדר השורר. הייתי רוצה לשאול אותה: אבל מדוע אינך נוקפת אצבע לעזאזל... אבל אין עם מי לדבר, גם היא האחרת מבולבלת.

טיפול תרופתי מיידי:

ניטרול הבילבול באמצעות הזרקת ''סדר'' מיידית ישירות לשריר הנשמה. חייבים חומר בסיסי מסודר מהסוג המגיע ישירות אל הנשמה ונצרך ישירות על ידה. חומר כזה חייב להיות מהסוג האנלוגי שהמוח מתחזק אותו ומוזרק אל שריר הנשמה בכמות מסחרית. חייבים לחשוף את הנשמה לחומר מסודר הפותח את אופקיה ומדבר ישירות אליה. זוהי השיטה לאיזון המיידי הדרוש.

מי שהגיע אל השורה הזו מובטח לו עצירה מיידית בגדילת תאי-גוף סרטניים. מבחן התוצאה; ובעצם אני מדבר על מבחן המציאות; הינני בזאת להתגרות במציאות: דרשתי וקיבלתי את התרופה הטבעית המיידית של מחלת הסרטן. דרשו חקרו בחנו והיבחנו, אני מעמיד נתון חד משמעי לבחינה מעשית.

---