הכותבת כותבת בענייני חינוך וחברה, לומדת בקמפוס ''קבלה לעם''.

שנים לא פשוטות עוברות עלינו, קשה עלינו ממשלת הארץ. כנסת ישראל הגדולה הצטמצמה לסוג מסוים של אנשים, כולנו מתקשים למצוא צדיקים בסדום. בשנתיים האחרונות, אחרי מלחמת לבנון השנייה, ידענו שלושה חטופים, אנו מלווים את משפחותיהם בצער גדול, כשהן צועדות בשבילים מאובקים של יזע ובכי, ומתדפקות בזעם, בעלבון ובתחינה על דלתות משרדיהם של חברי הכנסת, כדי שישמע קולם וישובו בניהם, חיילנו, הביתה. וכל הזמן הזה מקוננת ברובנו ההרגשה כי אלה זמנים קשים, עם מאורעות קשים, ואנו לבד במערכה. כל אזור וכל מגזר בארץ נושא את עול מצוקותיו על כתפיו, אנו מתקשים למצוא קול ומענה בממשלת הארץ, ומתקשים משום מה לסייע אחד לשני.

בין אם שדרות מותקפת טילים, ובין אם הגבול בצפון מתוח וחיזבאללה מבצע הפיכות בלבנון, גם למול אויבנו, נראה שהכי קשה לנו בבית. מרחבי העולם עולות חדשות המעידות כי לא רק אנו, אלא כל אומות העולם כושלות עייפות על כלכלתן, על עוניין, על אטימות חברתן ועל ריק הנהגתי. ובארץ, לאן שלא נביט עומד מכשול, אויב או אגרוף קמוץ, אין ספק שאנו מצפים ליחס עוין מכיוונה של עזה, והן מגבולות הצפון, אך עקשנות המטרפדת מהלכים ערכיים-עקרוניים מבחינה חברתית-פוליטית, הבאה מתוך הבית, היא קשה מנשוא, היא אות אזהרה המפחית פעימה מליבנו באשר למצבנו כחברה.

ערכים ומיתוסים מתקלפים לאיטם מחדר ההנצחה של העם, אם פעם דאגנו להשיב כל שבוי הביתה, ולקדש בכך את ערך ההקרבה והחיים של צעירי הארץ, אזי היום אנחנו כבר לא כל כך בטוחים ששיקולים שונים ומשונים לא יעכבו את חזרת בנינו השבויים. בעבר, כשהעם היה נינוח יותר באשר להנהגתו, הוא ידע להרכין ראש ולקבל גם החלטות קשות שהחליטה הממשלה. אך בזמננו, ישנו חלל עצום בין הממשלה לבין העם, ולאותו חלל התנפצו כל רסיסי האמון שנשבר. ההתערערות הזו פוגעת בנו במקומות הכי רגישים, בעומק הבטן של החברה הישראלית, שם האמנו שלמרות הזעם, עדין בטוח כי האינטרסים הערכיים שלנו ושל מנהיגנו זהים.

משאים ומתנים נופלים מהר כל כך מהידיים, ולנוכח ההתחשבנות האינסופית עם הצד השני, עולה השאלה לגבי מחויבותנו הערכית כלפי הצד שלנו. משפחות החטופים וחלקים גדולים מהחברה הישראלית, החלו מתחשבנים עם ממשלת הארץ. ההאשמות קשות על עקשנות בדרגים הגבוהים, על אגואיזם מתפרץ, על בחירות שגויות שהעם נאלץ לשלם עליהן את המחיר. אט אט עולה כי אותה ממשלת ארץ, מבליטה בפעולותיה את כל התכונות ההרסניות ביותר שקימות באדם: יוהרה, קנאה, רדיפת כבוד, כסא ומעמד, אגואיזם בלתי נשלט המפריד בין החלטותיהם לבין ההיגיון. האם אבדנו?

---

התקווה לעם

הרב יהודה ליב הלוי אשלגבשנות הארבעים של המאה הקודמת, חי לו בירושלים בעל הסולם, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, ובכל כוחותיו מנסה להוציא בשורה אל העם היושב ברחבי הארץ. בעיתון שנקרא ''האומה'', הוא כותב כי למרות שמאוס עלינו האגואיזם המופרז, הרי מעט ממנו הכרחי לקיומו של האדם. וכמו שדרושה מידה של אגואיזם לקיומו של האדם, כך דרושה מידה של אגואיזם ואהבה לאומית לקיומה של אומה, שתהיה טבועה ביחידיה לא פחות מהאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שקיימת ביחיד לצורכי עצמו.

אמנם, על האגו ששולט בחיינו ועל כוחותיו ההרסניים, אנו מדברים לא מעט. אך מה עם אותה אהבה לאומית, הדרושה לקיומה של אומה? אהבה שמחברת בין פרטיה, מסייעת להם לראות מעבר לאגואיזם האינדיבידואלי, ומצילה אותם מעצמם בשעה שהם שוקעים בהוויה המאיימת על חברתם. בסופו של יום, כשאנו בוחנים את הדברים, האם אנו חיים בחברה אגואיסטית, ששוכחת שגם אהבה לאומית היא לחם ומים לקיומה של אומה?

האם אותה ממשלה, על כל שריה ומקבלי ההחלטות שבה, היא המראה שלנו? ואם כן, על מה בדיוק אנו מתבוננים כאן?

נכון. לא אנו אלה המקבלים את ההחלטות, אנו רק אלה שבחרנו בממשלה הזו, אנו רק אלה שבפאסיביות ובדופק חלש, ממשיכים להביט במראה, אולי המומים ממראה עינינו, אולי לא מעכלים, שזו השתקפותנו שם, מעל הדוכן של הכנסים הפרטיים של בעלי ההון, באגרוף הקמוץ עם המבט העיקש בעיניים, זה לא הם... אלה אנחנו.

ממשלת הארץ, על כל חולשותיה, על כל שחיתותה, ועם כל רגשות התיעוב שרובנו חשים אליה, היא צלם דמותנו כחברה. היא מסמלת את המקום שבו אנו נמצאים, התחתית שאליה הגענו. אחת הסיבות שאנו לא מצליחים ''להשתחרר'' ממנה, היא כי אנו מסרבים להבשיל אל ההבנה, כי הגיע הזמן להפשיל שרוולים, לצמצם את האגו ולשחרר את האהבה לאומית, את הסולידאריות ואת הערבות כלפי כל מי שסובב אותנו, ובכך לתקן הרס נוראי שמשתולל כאן כציקלון. כל שינוי אמיתי מתחיל כשהאדם הבודד שבע מבדידותו, אז מתפתח בו רצון כן למציאות אחרת. כשבסלון הבית של כל אחד מאיתנו תגעש הסאה, כשהרצון המהול בסף הייסורים שאנו חשים, לצערנו או לצער אחרים, יגבר על השתיקה, יבוא שינוי. הוא ישתקף קודם כל בנו, במשמעויות שאנו מייצרים מלמטה, במה שאנו כחברה, כעם, מוכנים לקחת על עצמנו, וזה יעלה מעלה מעלה אל הממשלה החדשה שתכפוף את עצמה להתפתחות העם, לדרישותיו, לציפיותיו, להבניית הערכים החדשה, ולאיזו תקומה רוחנית – תרבותית שכבר תתנוסס בעם כדגל.

---