אין בשום פנים ואופן לקנא במשפחות החטופים, על הכאב, הסבל ואי-הוודאות שבה הם חיים. חובה על המדינה לסייע להם במישור האישי להתגבר על התופת שבה הם חיים. אבל במישור הלאומי הספור הוא אחר לגמרי. מדינה אינה יכולה להתנהג כמשפחה בעתות משבר. מערכת השקולים של מנהיגים שונה בתכלית השינוי מזו של האדם הפרטי. שכן האחרון חושב רק על עצמו, בעוד שהמנהיג חייב לחשוב על הכלל. במשבר החטופים היו רק שתי נשים שראו את המציאות בצורה ממלכתית. בתשובה לשאלה, לפני כעשרים שנה, אמרה גאולה כהן בערך את הדברים הבאים: אילו הבן שלי צחי הנגבי היה נופל בשבי בלבנון, אני כאמא הייתי זועקת לשמים שהמדינה תהפוך את העולם כדי להחזיר את בני.
אבל הייתי מצפה שהממשלה לא תאזין לי, אלא ששקוליה יהיו לפי טובת הכלל. ואילו לפני כשנתיים, הודיעה אמו של רון ארד: אם הבן שלי צריך לחזור בארון, אסור לממשלה לשלם עבורו שום דבר.

בישראל מייחסים לחיי אדם משקל רב ביותר. הייתי אומר שחיי-אדם אצלנו עומדים בראש סולם העדיפויות המוסרי - ואנחנו יכולים להיות גאים על כך. אבל מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להפקיר את אזרחיה לחסדיהם של ברברים הסובבים אותה. אם להסתכל על מפת המזרח התיכון, מן הזווית הלוויינית, נראה כי ישראל מוקפת בג'ונגל ערבי גדול. וחוקי הג'ונגל, כידוע, אינם זהים לאלה של המוסר התרבותי שלנו. ומי שרוצה לשרוד בג'ונגל, צריך לאמץ את חוקיו.

ומה אנחנו עושים? כל יום וכל שעה כלי התקשורת מבליטים את הכאב הפרטי של המשפחות. משמיעים בלי הרף את זעקות הכאב שלהן; המשפחות נוסעות עד ירכתי ארץ להפגש עם מנהיגים ואישי צבור, לשכנעם לפעול לשחרור יקיריהן - והכל מתוך כוונה שכל הפעילות הזו תזרז את החזרת הבנים הביתה. אבל מה לעשות שבמקום שחוקי הג'ונגל שולטים, כל הפעילות הזו לא עושה כל רושם מצד אחד. ומן הצד האחר, בדיוק להיפך, זעקות הכאב מעלות את המחיר ומגבירות את העקשנות של האוייבים. והתקשורת שלנו מנצחת על כל הפעילות הזו. הטרגדיה היא שלבסוף גם המנהיגים מצהירים בצורה דמגוגית שיש לעשות הכל, לשלם כל מחיר - והאוייב קשוב מאד. מנהיגים שרוצים להנהיג מדינה, חושבים על יום הבחירות במקום לראות את טובת המדינה ואזרחיה.

מדינה שערך חיי אזרחיה יקר מאד, היתה מכה בחוטפים ללא הרף וללא רחם - מיד לאחר החטיפה - עד שבניה יוחזרו. ואם האויב מכה את חיפה בטילים - אז צריך היה למחוק את בינת ג'בייל, וכנגד הפגזת צפת מוחקים את מרון א-ראס... וכן הלאה. אבל במקום זה היא משחקת לידיהם של המכים בה, נענית לתכתיביהם, ומגיבה ככפותת ידים. העיקר שתגובותינו הן ממש בהתאם לכללי המשחק של אירופה התרבותית, במקום לאמץ לנו את חוקי המשחק של האזור שבו אנו חיים.

ממש כדברי לוי אשכול לפני ארבעים שנה, אנחנו מתנהגים כמו ''שמשון המסכן'', שמוכן לשוחח אפילו עם השטן, כדי שזה לא יעוור לו את העיניים.

---