אחרי חודשים של מאבק קשוח, מרוץ חסר-רחמים, ניצח ברק חוסיין אובמה את יריבתו המרה והעקשנית, הילארי קלינטון. הוא חולל את הנס שלא ייאמן - בפעם הראשונה בהיסטוריה נבחר אדם שחור למועמד ריאלי לנשיאות המדינה החזקה ביותר בעולם.

ומה היה הדבר הראשון שעשה אחרי הניצחון המהמם? הוא רץ לוועידת השדולה הפרו-ישראלית, איפא''ק, ונשא שם נאום של חנופה והתרפסות שובר שיאים.

זוהי עובדה מדהימה. ועובדה עוד יותר מדהימה היא שאיש לא נדהם. זה נראה טבעי לגמרי.

זאת הייתה ועידה טריאומפלית. נדמה שגם אירגון עתיר-הצלחות זה לא ראה עדיין כדוגמתה. 7,000 עסקנים יהודיים התקבצו מכל רחבי ארצות-הברית כדי לקבל את כניעת הצמרת של וושינגטון, שבאה להשתחוות. כל שלושת המועמדים לנשיאות נשאו נאומים, כשהם מתחרים בעוצמת הקילוסין. 300 סנטורים וחברי-קונגרס הצטופפו במסדרונות. כל מי שרוצה להיבחר לתפקיד כלשהו, כל מי שכבר נבחר ורוצה להיבחר מחדש, כל מי שיש לו שאיפה פוליטית כלשהי בא להידחק, להיראות ולהתבלט.

וושינגטון של איפא''ק דמתה לקונסטנטינופול של הקיסרים הביזנטיים בשיא תפארתם.

העולם ראה והשתאה. לא רק אמצעי-התקשורת הישראליים התפעמו. בכל בירות העולם רשמו והסיקו מסקנות. בכל כלי-התקשורת הערביים דיווחו בהרחבה. אל-ג'זירה הקדיש שעה ארוכה לוויכוח על משמעות התופעה.

המסקנות המפליגות ביותר של הפרופסורים ג'ון מירשיימר וסטיוון וולט אושרו במלואן. ערב בואם של השניים לישראל, ביום החמישי הקרוב, עמדה השדולה הישראלית במרכז החיים הפוליטיים של ארצות-הברית והעולם.

מדוע, בעצם? מדוע מאמינים המועמדים לנשיאות ארצות-הברית שתמיכת השדולה הישראלית כל-כך חיונית לבחירתם?

הקולות היהודיים אכן חשובים, במיוחד בכמה מדינות העלולות להכריע במאבק. אבל לציבור האפרו-אמריקאי יש יותר קולות, וכך גם לציבור ההיספאני. אובמה הביא לזירה הפוליטית מיליוני בוחרים צעירים חדשים. גם הציבור הערבי-מוסלמי בארצות-הברית אינו גורם מבוטל מבחינה מספרית.

אומרים שהכסף היהודי מדבר. היהודים עשירים. יתכן שהם תורמים למטרות פוליטיות יותר מאחרים. אבל למיתוס הזה של הכסף היהודי הכול-יכול יש ריח-לוואי אנטישמי. הרי גם שדולות אחרות, ובעיקר של חברות-הענק הרב-לאומיות, תרמו לאובמה (ולמתחריו) סכומים גדולים. ואובמה עצמו מתפאר בכך שהוא גרם למאות אלפי אזרחים קטנים לשלוח לו תרומות קטנות, שהצטברו לעשרות מיליונים.

נכון, הוכח שהשדולה היהודית יכולה כמעט תמיד למנוע את בחירתו של סנטור או חבר-קונגרס שאינו רוקד - ובהתלהבות - לפי החליל הישראלי. בכמה מקרים-לדוגמה (שאכן נועדו לשמש דוגמה) הפילה השדולה פוליטיקאים פופולאריים, כאשר ריכזה את מלוא עוצמתה הפוליטית והכספית למען בחירתו של מתחרה בלתי-ידוע.

אבל במרוץ על הנשיאות?

ההתרפסות השקופה של אובמה בפני השדולה הישראלית בולטת יותר מזו של המועמדים האחרים.

הצלחתו המסחררת בבחירות המקדימות נבעה כולה מהבטחתו לחולל שינוי, לשים קץ לשיגרה העבשה של הפוליטיקאים בוושינגטון ולהחליף את הציניקנים הקשישים באיש צעיר, אמיץ, שאינו מתפשר על עקרונותיו.

והנה, ממש בצעד הראשון שלו אחרי שנבחר כמועמד, הוא מתפשר על עקרונות. ועוד איך!

המעשה הגדול, שהבדיל בינו לבין הילארי קלינטון וג'ון מקיין היה התנגדותו הנחרצת למלחמת עיראק מהרגע הראשון. זה היה אמיץ. זה היה בלתי-פופולארי. זה היה מנוגד לחלוטין לשדולה הישראלית, שכל שלוחותיה פעלו באופן קדחתני כדי לדחוף את ג'ורג' בוש למלחמה, שהסירה את האיום העיראקי מישראל.

והנה בא אותו אובמה ומתפלש בעפר לרגלי איפא''ק, יוצא מגדרו כדי להצדיק מדיניות המנוגדת לחלוטין לתפיסתו.

מילא הבטחה לשמור בלי תנאים ובכל התנאים על ביטחון ישראל. זה מקובל. מילא האיומים הקודרים נגד איראן, למרות שהוא עצמו הציע לא מכבר להיפגש עם מנהיגיה וליישב את הבעיות בדרכי-שלום. מילא שהבטיח להחזיר את שלושת החיילים השבויים שלנו (בחשבו, בטעות, ששלושתם נתונים בידי חיזבאללה - דבר המעיד על ידע די שטחי בעניינינו.)

אבל דבריו על ירושלים פורצים את כל הגדרות. לא תהיה זאת הגזמה לומר: הם שערורייה.

אין פלסטיני, אין ערבי, אין מוסלמי שיעשה שלום עם ישראל אם מתחם חראם-אל-שריף (הר הבית), אחד משלושת קודשי האיסלאם וסמל-הסמלים של הלאומיות הפלסטינית, לא יעבור לריבונות פלסטינית. זוהי אחת מבעיות-הליבה של הסכסוך.

בגלל הנושא הזה התפוצצו ב-‏2000 ועידת קמפ-דייוויד, למרות שראש-הממשלה אהוד ברק היה מוכן לחלק את ירושלים בצורה כלשהי.

עכשיו בא אובמה ומעלה מן האוב את הסיסמה ''ירושלים המאוחדת, בירת ישראל לנצח-נצחים''. מאז קמפ-דייוויד הבינו כל ממשלות ישראל שמנטרה זו מציבה מכשול בל-יעבור לכל תהליך שלום. לכן נעלמה - בשקט, כמעט בחשאי - מאוצר הסיסמאות הרשמיות. רק הימין הישראלי (והיהודי-אמריקאי) עדיין דבק בה, ובגלל אותה הסיבה: כדי להחניק באיבה כל סיכוי לשלום, שיביא לפירוק ההתנחלויות.

במערכות-הבחירות הקודמות בארצות-הברית הסתפקו המועמדים-המתחנפים בהבטחה להעביר את השגרירות הישראלית לירושלים. אף אחד מהמועמדים לא קיים הבטחה זו בשעה שהגיע לבית הלבן. כולם שוכנעו על-ידי משרד-החוץ האמריקאי שהדבר נוגד אינטרסים אמריקאיים בסיסיים.

אובמה הרחיק לכת הרבה יותר. יתכן מאוד שזהו רק מס-שפתיים, שהוא אומר בליבו: או.קיי, אני צריך להגיד את זה כדי להגיע לבית הלבן. אחרי-כך אלוהים גדול.

אבל גם אז אין להתעלם מהעובדה: אימת איפא''ק כל-כך נוראה עד כי גם המועמד הזה, המבטיח שינוי בכל התחומים, אינו מעז. בתחום הזה הוא הולך בתלם השיגרה הגרועה ביותר בוושינגטון. הוא מוכן להקריב אינטרסים אמריקאיים מהותיים, שהרי ארצות-הברית מעוניינת בשלום ישראלי-פלסטיני, שיאפשר לה למצוא נתיבים אל לב ההמונים הערביים מעיראק עד מרוקו. הוא פגע בתדמיתו בעולם המוסלמי ומישכן את עתידו - אם וכאשר ייבחר לנשיא.

לפני 65 שנים היו יהודי אמריקה חסרי-אונים כאשר גרמניה הנאצית השמידה את אחיהם באירופה. לא היה בכוחם להביא את הנשיא פרנקלין רוזוולט לעשות דבר משמעותי להפסקת השואה. (ובאותה תקופה לא העזו רוב השחורים באמריקה אף להתקרב לקלפיות, שמא ישסו בהם כלבים.)

מה גרם לעלייה המסחררת הזאת בכוחו הפוליטי של הממסד היהודי? הכושר הארגוני? הכסף? העלייה בסולם החברתי? הבושה על אדישותם מול השואה?

ככל שאני מהרהר בתופעה מפליאה זו, כן מתחזקת אצלי המסקנה (שכבר כתבתי עליה בעבר) כי מה שקובע באמת הוא הדמיון הרב בין המפעל האמריקאי והמפעל הציוני, הן בתחום הרוחני והן בתחום המעשי. ישראל היא מין אמריקה קטנה, ארצות-הברית היא מין ישראל ענקית.

אנשי המייפלואר, כמו אנשי העליות הראשונה והשנייה, ברחו מרדיפות באירופה, כשבלבם חזון משיחי דתי או אוטופיסטי. (אמנם, הציונים הראשונים היו ברובם אתיאיסטים, אבל המסורת הדתית השפיעה מאוד על חזונם.) האבות-המייסדים של אמריקה היו ''פילגרימס'', עולים לרגל, הציונים היו ''עולים''. אלה גם אלה הפליגו לעבר ''ארץ הבטחה'', באמונה שהם העם הנבחר של אלוהים.

אלה גם אלה עברו בארצם החדשה תלאות רבות. שניהם ראו בעצמם חלוצים, מפריחי שממה, בבחינת ''עם ללא ארץ בארץ ללא עם''. שניהם התעלמו לחלוטין מזכויות העמים הילידים, שהיו בעיניהם פראים, מרצחים ותת-אדם. שניהם ראו בהתנגדות הטבעית של בני המקום סימן לאופיים הרצחני, המצדיק גם את הזוועות הנוראות ביותר. אלה גם אלה גירשו את המקומיים, גזלו את אדמותיהם כדבר מובן מאליו, התנחלו על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, כשבידם האחת המחרשה ובידם השנייה ספר התנ''ך.

נכון, ישראל לא עשתה לפלסטינים דבר המתקרב לרצח-העם שנעשה באינדיאנים. היישוב העברי גם לא ידע מעולם זוועה כמו העבדות רבת-הדורות באמריקה. אך מכיוון שהאמריקאים הדחיקו את הזוועות האלה מתודעתם, הן לא מפריעות להם להשוות את עצמם לישראלים. נראה שבתת-ההכרה של שני העמים רוחשים רגשי-אשמה מודחקים, המתבטאים בהכחשת העבר, בתוקפנות ובכוחנות.

איך זה שאיש כמו אובמה, בן לאב אפריקאי, מזדהה לגמרי עם מעשי דורות של אמריקאים לבנים? הדבר מראה שוב מה רב כוחו של מיתוס להשתרש בנפש של אדם, עד כי הוא מזדהה לחלוטין עם הנרטיב הלאומי המדומיין. נוספת לזה השאיפה הבלתי-מודעת להשתייך למנצחים, אם הדבר אפשרי.

לכן אינני מקבל בלי הסתייגות את האמירה: ''נו טוב, הוא מוכרח לדבר ככה כדי להיבחר. אבל ברגע שיגיע לבית הלבן, הוא יחזור לעצמו.''

אינני בטוח בזה. יתכן שיש לדברים אחיזה הרבה יותר עמוקה בעולמו הנפשי של האיש.

בדבר אחד אני בטוח: דברי אובמה בוועידת איפא''ק רעים מאוד לסיכויי השלום. ומה שרע לשלום, רע לישראל, רע לאמריקה ורע לעם הפלסטיני.

אם ידבק בהם, הוא יצטרך להגיד, בבוא העת, בכל הנוגע לקידום השלום בין שני העמים בארץ:''No, I Can't!''

---