באחד הימים, אני מקווה, תקום פה ''ועדת אמת ופיוס'', כמו בדרום-אפריקה. היא תהיה מורכבת מהיסטוריונים ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים. תפקידה יהיה לקבוע מה באמת קרה בארץ הזאת ב-‏1948.

במשך 60 השנים שעברו מאז, כוסו אירועי המלחמה בשכבות על גבי שכבות של תעמולה ישראלית ופלסטינית, יהודית וערבית. דרוש מאמץ כמו ארכיאולוגי כדי להגיע אל שכבת היסוד. גם עדי-הראייה שנותרו עדיין בחיים מתקשים, לפעמים, להבדיל בין מה שראו באמת ובין המיתוסים שעיוותו וסילפו את האירועים.

אני אחד מעדי-הראייה. בימים האחרונים, לרגל יום-השנה ה-‏60, פנו אלי עשרות מראייני רדיו וטלוויזיה מרחבי העולם וביקשו ממני לתאר מה שהיה. אני מביא כאן כמה מהשאלות האלה ומה שעניתי עליהן. (אם אני חוזר על דברים שכתבתי בעבר, אני מתנצל.)

- במה נבדלה מלחמה זו ממלחמות אחרות?

קודם כול, זאת לא הייתה מלחמה אחת, אלא שתי מלחמות שהתמזגו זו בזו.

המלחמה הראשונה הייתה בין היהודים והערבים בארץ. היא התחילה למחרת החלטת האו''ם על חלוקת הארץ ב-‏29 בנובמבר 1947 והסתיימה עם ההכרזה על הקמת מדינת-ישראל ב-‏14 במאי 1948. באותו יום החלה המלחמה השנייה בין מדינת ישראל והמדינות השכנות, ששלחו את צבאותיהן למערכה.

זאת לא הייתה מלחמה בין מדינות על חבל-ארץ ביניהן, כמו מלחמות גרמניה-צרפת על חבל אלזס. זאת לא הייתה גם מלחמת-אחים, כמו מלחמת-האזרחים האמריקאית, שבה השתייכו שני הצדדים לאומה אחת. אני מסווג אותה כ''מלחמה אתנית''.

מלחמה כזאת מתנהלת בין שני עמים החיים באותה הארץ, שכל אחד מהם תובע את כל הארץ לעצמו. במלחמה כזאת, המטרה אינה רק לנצח, אלא לתפוס חלק גדול ככל האפשר של הארץ כשהוא ריק מן האוכלוסייה היריבה. זה מה שקרה כאשר התפרקה יוגוסלביה ופרצו מלחמות, ולא במקרה נולד אז המושג המזוויע ''טיהור אתני''.

- האם הייתה המלחמה בלתי-נמנעת?

בשעתו קיוויתי עד הרגע האחרון שניתן למנוע אותה (על כך להלן). בדיעבד ברור לי שבאותו מועד זה כבר היה בלתי-אפשרי.

הצד היהודי היה נחוש בהחלטתו להקים בארץ מדינה משלו. רצון זה היה קיים מאז הקמת התנועה הציונית, 50 שנה לפני כן, והתחזק שבעתיים אחרי השואה, שהסתיימה רק שנתיים וחצי קודם לכן.

הצד הערבי היה נחוש בהחלטתו למנוע את הקמת המדינה היהודית בארץ שהוא ראה בה (בצדק) ארץ ערבית. לכן פתחו הערבים במלחמה.

- מה חשבתם, אתם היהודים, כשיצאתם למלחמה?

כאשר התגייסנו בראשית המלחמה, היינו משוכנעים לחלוטין שאנחנו נתונים בסכנת הכחדה ושאנחנו מגינים על חיינו, על חיי משפחותינו ועל היישוב העברי בכלל. המילים ''אין ברירה'' לא היו רק סיסמה, אלא הכרה עמוקה. (כשאני אומר ''אנחנו'', אני מתכוון להרגשה הכללית של הציבור בכלל והחיילים בפרט.) אינני חושב שהצד הערבי היה חדור בהכרה זו באותה המידה - וזה היה בעוכריו.

לכן התגייס הישוב העברי באופן טוטאלי מהרגע הראשון. הייתה לנו הנהגה מאוחדת (גם אצ''ל ולח''י קיבלו את מרותה) וצבא מאוחד, שקיבל במהרה אופי של צבא סדיר.

שום דבר דומה לזה לא קרה בצד הערבי. לא הייתה לו הנהגה מאוחדת, לא קם צבא ערבי-פלסטיני מאוחד, ולכן לא היה מסוגל לרכז כוחות בנקודות התורפה. אבל את זאת למדנו לדעת רק אחרי המלחמה.

- האם חשבתם שאתם הצד החזק?

לגמרי לא. באותה עת היו היהודים רק שליש מאוכלוסיית הארץ. מאות הכפרים הערביים, שהיו פזורים ברחביה, שלטו בדרכי-התחבורה, שהיו חיוניים לקיומנו. סבלנו אבידות קשות במאמצינו לפתוח את הכבישים, ובעיקר את הכביש לירושלים. הרגשנו באמת ובתמים שאנחנו ''מעטים מול רבים''.

בהדרגה השתנו יחסי-הכוחות. הצבא שלנו התגבש וצבר ניסיון, בעוד שהצד הערבי עדיין לחם בעיקר באמצעות ''פזעה'' - התגייסות חד-פעמית של כפריים שהיו מצוידים בנשק הישן שברשותם. החל מאפריל התחלנו לקבל כמויות גדולות של נשק קל מצ'כוסלובקיה, שנשלח לנו בפקודת סטאלין. באמצע מאי, לקראת כניסת הצבאות הערביים למערכה, כבר שלטנו בשטח רצוף.

- כלומר, גירשתם את הערבים?

זה לא היה עדיין ''טיהור אתני'', אלא תוצאת-לוואי של המלחמה. הצד שלנו התכונן להתקפה המאסיבית של הצבאות הערביים, ולא יכולנו להשאיר אוכלוסייה עוינת מאחורי גבנו. הצורך הצבאי הזה השתלב, כמובן, בנטייה מודעת פחות או יותר ליצור שטח יהודי הומוגני.

לימים נוצר אצל אויבי ישראל המיתוס של ''תוכנית ד'', שהייתה כאילו אם הטיהור האתני. למעשה הייתה זאת תכנית ליצירת שטח רצוף בשליטתנו, לקראת ההתמודדות המכרעת עם הצבאות הערביים.

- אתה אומר שבשלב הזה לא הייתה עדיין החלטה עקרונית לגרש את כול הערבים?

צריך לזכור את הרקע הפוליטי: לפי החלטת האו''ם הייתה ''המדינה היהודית'' צריכה לקום ביותר ממחצית פלשתינה (א''י). בשטח זה הגיעו הערבים לכדי 40% ויותר מהאוכלוסייה. הערבים אמרו שלא יתכן להקים מדינה יהודית שבה קרוב ממחצית האוכלוסייה היא ערבית, ועל כן ביקשו לבטל את החלטת-החלוקה. הצד היהודי, שדבק בהחלטת החלוקה, ביקש להוכיח שזה אפשרי. לכן היו אז כמה ניסיונות (בחיפה, לדוגמה) לשכנע את הערבים שלא לנטוש את בתיהם. אלא שמציאות המלחמה עצמה גרמה לנטישה המונית.

יש להבין שהערבים בשום שלב לא ''ברחו מן הארץ''. בדרך כלל זה קרה כך: במהלך הלחימה הונחתה מכת-אש גדולה על כפר ערבי. תושביו, על נשיו וטפם, נמלטו, כמובן, לכפר הסמוך. כאשר הותקף גם זה, נמלטו לכפר הבא, וכן הלאה, עד שבאה הפסקת-האש, ופתאום נוכחו התושבים לדעת שקם גבול (''הקו הירוק'') בינם ובין בתיהם. טבח דיר-יאסין הגביר את הדחיפה לברוח.

גם תושבי יפו שברחו לעזה, לא עזבו את הארץ - עזה הרי שייכת לפלסטין.

- אם כן, מתי החל ''הטיהור האתני'' שעליו דיברת?

במחצית השנייה של המלחמה, אחרי שנבלמה התקדמות הצבאות הערביים, התגבשה מדיניות מודעת של גירוש הערבים, כמטרת-מלחמה בפני עצמה.

למען האמת יש לזכור שזה לא היה תהליך חד-צדדי. לא ערבים רבים נשארו בשטחים שנכבשו על ידי הצד שלנו, אך גם לא נשארו יהודים בשטחים שכבשו הערבים, כגון הקיבוצים של גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. התושבים היהודים נהרגו או גורשו. ההבדל הוא כמותי: בעוד שהצד היהודי כבש שטחים גדולים, הצד הערבי הצליח לכבוש רק שטחים קטנים.

ההכרעה האמיתית התקבלה אחרי המלחמה: לא להרשות ל-‏750 אלף הפליטים לחזור.

- מה קרה כאשר נכנסו הצבאות הערביים למערכה?

תחילה נראה המצב שלנו נואש. הצבאות הערביים היו סדירים, מאומנים היטב (רובם על-ידי הבריטים) ומצוידים בנשק כבד: מטוסים, טנקים, תותחים, כאשר לנו היה רק נשק קל - רובים, מקלעים, מרגמות קלות ונשק אנטי-טנקי עלוב. רק מחודש יוני והלאה התחיל לזרום אלינו נשק רציני יותר.

אני עצמי השתתפתי בפריקת המטוסים הראשונים שהגיעו מצ'כוסלובקיה. אלה היו מטוסים שיוצרו למען הוורמאכט הגרמני. מעל לראשינו לחמו המטוסים ''הגרמניים'' שלנו (מדגם ''מסרשמיט'') במטוסים ''הבריטיים'' (מדגם ''ספיטפייר'' של המצרים.)

- מדוע תמך סטאלין בצד היהודי?

ערב החלטת האו''ם נשא הנציג הסובייטי, אנדריי גרומיקו, נאום ציוני נלהב. מטרתו המיידית של סטאלין הייתה להביא ליציאת הבריטים מהארץ, מחשש שמא יוצבו בארץ טילים אמריקאיים. כדאי להזכיר עובדה נשכחת: ברית-המועצות הייתה המדינה הראשונה שהכירה במדינת-ישראל החדשה דה-יורה, מייד עם הקמתה. ארצות-הברית הכירה בה רק ''דה פקטו''.

סטאלין היפנה עורף לישראל רק כעבור שנים, כאשר זו הצטרפה בגלוי לגוש האמריקאי. אז גם התחזקה הפאראנויה האנטי-שמית שלו. מעצבי המדיניות במוסקווה הגיעו באותה עת למסקנה שכדאי להם יותר לתמוך בגל הגואה של הלאומיות הערבית החדשה.

- מה הרגשת אתה במהלך המלחמה?

ערב המלחמה האמנתי עדיין שניתן להגיע לשותפות ''שמית'' של כל בני הארץ. חודש לפני פרוץ המלחמה עוד פירסמתי חוברת בשם ''מלחמה או שלום במרחב השמי'', שבה הסברתי את הרעיון הזה. בדיעבד ברור לי שזה היה הרבה יותר מדי מאוחר.

מיד עם פרוץ המלחמה התגייסתי לחטיבה קרבית (גבעתי). בימים האחרונים לפני שחויילתי עוד הספקתי לפרסם, יחד עם כמה אישים ידועים, חוברת בשם ''מהתגוננות למלחמה''. הצעתי בה לנהל את המלחמה כך שנוכל להגיע בסופה לשלום. (הושפעתי מגישתו של הפרשן הצבאי הבריטי הנודע, באזיל לידל-הארט, שהציע רעיון זה במהלך מלחמת-העולם השנייה.)

ידידים באותו זמן ניסו בתוקף להניא אותי מגיוס. הם טענו שהרבה יותר חשוב שאשאר חופשי ואבטא את דיעותי במהלך המלחמה. אני הרגשתי שזה לא נכון - שמקומו של כל צעיר הגון בשעה כזאת הוא ביחידה קרבית. איך אשב בבית בשעה שאלפי בני גילי מחרפים את נפשם יום ולילה? וחוץ מזה - מי יקשיב אי-פעם לקולי אם בשעה מכרעת לקיומנו הלאומי לא אמלא את חובתי?

בראשית המלחמה הייתי טוראי בחיל-הרגלים ולחמתי לפתיחת הדרך לירושלים, ובמחציתה השנייה הייתי לוחם בסיירת ''שועלי שמשון'' בחזית המצרית. זה איפשר לי לראות את המלחמה בעשרות מקומות שונים. בכל מהלך המלחמה רשמתי את חוויותיי, שפורסמו מיד בעיתונים ושנקבצו אחר-כך בספר ''בשדות פלשת 1948''. הצנזורה לא איפשרה לי לדווח על הצדדים השליליים, ולכן כתבתי מיד לאחר מכן את הספר ''הצד השני של המטבע'', במסווה של יצירה ספרותית, כך שלא הגשתי אותו לצנזורה הצבאית. שם דיווחתי, בין השאר, על הפקודה שקיבלנו להרוג כל ערבי שינסה לחזור הביתה.

- מה לימדה אותך המלחמה?

הזוועות שראיתי עשו אותי לשוחר-שלום מושבע. למדתי במלחמה שיש עם פלסטיני, ושלעולם לא נגיע אל המנוחה במדינה שלנו אם לא תקום לצידה גם מדינה פלסטינית. ומכיוון שזה עדיין לא קרה, נמשכת המלחמה ההיא עד עצם היום הזה.

---