מי משני הגברים האלה הוא מנהיג המעצמה החזקה ביותר בעולם ומי ראש של מדינה קטנה התלויה בה?

זר מכוכב אחר, שהיה רואה את שידור מסיבת-העיתונאים בירושלים, לא היה מתקשה להשיב: אולמרט הוא נשיא המעצמה, בוש הוא נושא כליו.

אולמרט גבוה יותר. הוא דיבר ללא סוף, בשעה שבוש האזין בסבלנות. למרות שאולמרט הרעיף על בוש דברי-חנופה שהיו מביכים קיסר ביזנטי, היה ברור לגמרי שאולמרט קובע את המדיניות, ושבוש מקבל בהכנעה את התכתיב הישראלי. ודברי החנופה של בוש על אולמרט לא נפלו מדברי אולמרט על בוש.

שניהם, כך למדנו, אנשים ''אמיצים''. אנשים ''נחושים''. לשניהם יש ''חזון''. המילה ''חזון'', שציינה בעבר את דבריהם של נביאים, כיכבה בכל משפט שני. (בוש לא יכול היה לדעת שכבר לפני עשרות שנים הפכה המילה ''חזון'' בישראל לכינוי היתולי של נאומים נבובים, כמו המילה ''ציונות''.)

ולשניהם עוד תכונה משותפת: אף מילה אחת ממה שאמרו במסיבת-העיתונאים לא הייתה אמת.

אחת הדרמות המרגשות ביותר בתורה מספרת אודות אבינו הזקן והעיוור יצחק, שביקש לברך את בנו בכורו האהוב עשו, צייד אדמוני ושעיר. אלא שאחיו התאום, יעקוב, יושב האוהלים, ניצל את העדרו של עשו ובא אל אביו כדי לגנוב את הברכה, כשהוא לבוש בבגדי אחיו וידיו מכוסות עורות שעירים. המזימה כמעט נחשפה כשאביו מישש את ידי הבן אך גם שמע את קולו, וחשדו התעורר.

אז אמר יצחק את המשפט הידוע (בראשית כז, כב): הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.

יעקוב המתחזה זכה בכל זאת בברכה והפך לאבי האומה, הנקראת על שמו (ישראל). אהוד אולמרט, כנראה, הוא ממשיכו. אין אצלו קשר בין הקול והידיים.

מי ששומע אותו - לא רק במסיבת-העיתונאים עם בוש אלא גם בכל הזדמנות אחרת - שומע דברי שלום והגיון: לפלסטינים מגיעה מדינה משלהם. החזון צריך להתגשם בזמן שבוש מכהן כנשיא, כי מעולם לא היה ולא יהיה ידיד נאמן יותר לישראל. את המאחזים צריך להוריד, כפי שהבטחנו שוב ושוב. את ההתנחלויות צריך להקפיא. וכו' וכו'.

זהו קולו של יעקוב. אבל הידיים, מה לעשות, הן הידיים של עשו.

לפני אנאפוליס, בזמן אנאפוליס ואחרי אנאפוליס לא נעשה דבר כדי לקדם את פיתרון שתי-המדינות. המשא-והמתן עמד להתחיל או-טו-טו לפני שנה, והוא עומד להתחיל או-טו-טו גם עכשיו. כן, ידברו על ''סוגיות הליבה'' - הגבולות, ירושלים, הפליטים. בוודאי. ממש בכל רגע.

אלא שבינתיים הידיים של עשו עובדות בלי מנוח. בכל רחבי הארץ מתרחבות ההתנחלויות בקצב מהיר. המאחזים ממשיכים להתקיים, חדשים צצים לבקרים, וסביבם מתנהל מחול מבויים היטב. מין באלט של הצבא והמתנחלים: אלה מקימים מאחז, הצבא מפנה אותם, המתנחלים חוזרים ומקימים אותו מחדש, הצבא מפנה, וחוזר חלילה, אבל בינתיים המאחז גדל והולך. הממשלה מחברת אותו לחשמל ולמים וסוללת כביש-גישה אליו. והצבא - כמובן - מגן עליו יומם ולילה, שהרי אי-אפשר להפקיר יהודים טובים לטרור הפלסטיני המרושע.

בוש יודע כל זאת, וממשיך לקשקש ש''צריך לפנות את המאחזים''. וכך זה נמשך: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.

אבל אי-אפשר לרמות את כל העולם כל הזמן, כפי שאמר נשיא אמריקאי שהיה קצת יותר חכם מיורשו הנוכחי.

וכך, אחרי שאולמרט ובוש חזרו על הצורך לפנות את המאחזים ולהקפיא את ההתנחלויות, שאל אחד העיתונאים שאלת-תם: איך זה מתיישב עם ההודעה על בניית שכונת-ענק חדשה בהר-החומה?

אם חשב הכתב שזה יביך את אולמרט, טעה. את אולמרט אי-אפשר להביך. הוא פשוט קבע שהתחייבותו אינה כוללת את ירושלים, וגם לא את ''מרכזי האוכלוסייה היהודית'' מעבר לקו הירוק.

''ירושלים'' - מאז לוי אשכול - אינה העיר העתיקה ו''האגן הקדוש''. היא השטח העצום שסופח למדינת-ישראל אחרי מלחמת ששת-הימים, ממבוא בית-לחם עד לפתחה של רמאללה. בשטח זה נמצאת גם הגבעה שהייתה מיוערת ושנקראה פעם ג'בל-אבו-ע'נים, ושהפכה בינתיים לשכונת הר-חומה. ואילו ''מרכזי-האוכלוסייה'' הם גושי-ההתנחלות הענקיים בתוך השטחים הפלסטיניים הכבושים, שהנשיא בוש הגיש אותם במתנה לאריאל שרון.

כלומר: כמעט כל הבנייה המתבצעת כעת מעבר לקו הירוק אינה כלולה בהתחייבות ישראל להקפיא את ההתנחלות. ובשעה שאולמרט הכריז על כך בראש גלי, עמד לידו הנשיא בוש, חייך חיוך אווילי ושפך עליו עוד שכבה של מחמאות.

למחרת ביקר בוש את אבו-מאזן ברמאללה, ושם סיפר לפלסטינים הנדהמים שמאות המחסומים הישראליים בגדה המערבית, ההופכים את חייהם לגיהינום, דרושים לשמירה על ביטחון ישראל, ולכן עליהם להישאר במקומם - עד אחרי שתקום המדינה הפלסטינית הדמוקרטית.

קונדוליזה רייס מיהרה להזכיר לו בשקט שזה לא הכי חכם, מכיוון שהוא עומד לבקר בחצי תריסר מדינות ערביות. לכן מיהר בוש לכנס בירושלים מסיבת-עיתונאים נוספת, מאולתרת, שבה דיבר על ''סוגיות הליבה'': תקום מדינה פלסטינית ''רציפה'', אך גבולות 1949 (הקו הירוק) לא יחזרו. הוא לא ידבר על ירושלים. חוץ מזה, בעיית הפליטים תיפתר על-ידי קרן בינלאומית - כלומר, לא תהיה שום שיבה בכלל.

זה היה בסך-הכול פחות מ''מתווה קלינטון'' משנת 2000, ופחות ממה שרוב הישראלים כבר מוכנים לתת. זאת הייתה תמיכה של 110% בקו הישראלי הרשמי.

אחרי זה השתתף בוש בארוחת-ערב עם השרים הישראלים הבכירים. היא לחץ בחמימות את ידיו של רפי איתן, מי שהיה מפעילו של יונתן פולארד, שבוש מסרב לחון אותו. (איתן צפוי להיאסר ברגע שכף רגלו תדרוך על אדמת ארצות-הברית.) הוא דיבר בחביבות עם אביגדור ליברמן, בעל הדיעות הכמעט-פאשיסטיות, והאיץ בו לתמוך באולמרט. במשך הארוחה הוא דיבר ללא הפסק, עד שקונדי שלחה לו פיתקה והציעה לו לשתוק. בוש, שהיה במצב-רוח מרומם, קרא את הפתק בקול רם.

כבר הזכרתי לא-אחת את הכרזה שתלו הבריטים בפלשתינה בימי מלחמת-העולם השנייה: ''האם הנסיעה הזאת באמת נחוצה?''

וזו גם השאלה עכשיו: האם הטיול הזה של בוש באמת נחוץ?

והתשובה היא: כמובן . נחוץ לבוש, נחוץ לאולמרט, נחוץ גם לאבו-מאזן.

לבוש, מפני שהוא ברווז צולע, בשנה האחרונה של כהונתו, וככזה הוא כמעט משותק. בארצות-הברית עצמה הוא הופך במהירות לבלתי-רלוונטי. ביקורו במזרח התיכון נבלע בהמולת הבחירות-המוקדמות, שבה כל יום מוליד דרמה חדשה. כשהילארי נאבקת עם אובאמה, וביל החלקלק מתחרה בסבתא השחורה המרשימה, למי איכפת שם היכן מטייל לו הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארצות-הברית?

אולמרט מודע היטב למצב הזה. כשהוא מכריז שצריך לנצל את השנה האחרונה של כהונת הידיד הנאצל הזה, מה שהוא מתכוון באמת להגיד הוא: הוא לא יכול להפעיל עלינו שום לחץ, הוא לא יכול אפילו ''לדחוף בעדינות'', כפי שהבטיח. אין צורך להוריד למענו אפילו קרוואן אחד. אז בואו נפיק ממנו את טיפת-המיץ האחרונה לפני שייזרק לערימת האשפה של ההיסטוריה.

אבל אולמרט זקוק לנוכחותו של בוש לצידו, מפני שמצבו אינו הרבה יותר טוב מזה של בוש. אם בוש הוא פושט-רגל בגדול, שחולל את המלחמה הכושלת ביותר בדברי ימי ארצות-הברית, הרי אולמרט הוא אותו הדבר בקטן: פושט-רגל שחולל מלחמה כושלת.

בעוד שבועיים תפרסם ועדת-וינוגרד את מסקנותיה הסופיות, והכול מחכים שתרד על ראשו של אולמרט כמטען של 16 טון. הוא מקווה לשרוד - ולוא רק מפני שאין לו כעת תחליף סביר. אבל הוא זקוק לכל עזרה שהוא יכול לקבל - ואיזו עזרה יכולה להיות טובה יותר מאשר ''מנהיג העולם החופשי'' המסתכל בו בעיניים לחות?

זוהי חזרה על המשל של העיוור המובל על-ידי הפיסח.

זה לא יהיה הביקור האחרון של הנשיא בוש בישראל. הוא כבר הבטיח לחזור אלינו ביום-השנה ה-‏60 של המדינה, שיחול הפעם ב-‏8 במאי. וכי מה יש לנשיא לעשות בחודשים האחרונים של כהונתו,חוץ מאשר לככב בטקסים עם מלכים, נשיאים וראשי-ממשלה?

יתכן שהוא התכוון לסיים את כהונתו בזבנג גדול, מעשה היסטורי שיעמיד בצל אפילו את הפלישות לעיראק ולאפגניסטן - התקפה גדולה על איראן. אך נראה שקהילת-המודיעין האמריקאית, במעשה פטריוטי שכיפר כמעט על חטאיה בעבר, סיכל את המזימה הזאת, כאשר פירסמה את הדו''ח שלה.

אמנם, השבוע קרה דבר שהדליק לרגע נורה אדומה, כשכמה ספינות איראניות קטנות התגרו כביכול במיצר הורמוז באוניות-המלחמה האדירות של ארצות-הברית. זה הקפיץ אותנו בבת אחת ל-‏1964, למה שנקרא ''תקרית מפרץ טונקין''. הנשיא לינדון ג'ונסון טען אז שספינות ויאט-נאמיות תקפו אוניות-מלחמה אמריקאיות. זה היה שקר, אבל זה הספיק כדי שהקונגרס האמריקאי יסמיך את הנשיא להרחיב את המלחמה, שהסתיימה באסון אמריקאי (וקברה את הקריירה של ג'ונסון).

אבל הפעם כבתה הנורה האדומה מהר. הקונגרס האמריקאי אינו מה שהיה, לאמריקאים לא נותר חשק לעוד מלחמה, הדוגמה ההיסטורית בלטה מדי. לנשיא בוש לא נותרה עוד אופציה של מלחמה, לא נותר לו כלום.

חוץ מדברי-החנופה של אולמרט, כמובן.

---