בועידת פריז של המדינות התורמות הציב יושב ראש רשות הטרור והרצח מחמוד עבאס מטרה לאיסוף התחייבויות תמיכה בסדר גודל של 5.8 מיליארד דולר לשלושת השנים הקרובות. לפי הערכה מוצקה של אוכלוסיה פלשתינית של 1.35 מיליון ביהודה ושומרון מדובר בסכום מזעזע של 1400 דולר לאדם לשנה, דהיינו כל הכנסתו השנתית של אזרח מצרי. עבאס שנתמך על ידי ממשלת ישראל זכה להתחייבויות בסכום מדהים של 7.4 מיליארד, או מעבר ל1800 דולר לגולגולת לשנה.

אלא שאליה וקוץ בה. על פי מחקר מרענן שנעשה בידי Steven Stotsky, חוקר מערכות בשרותה של ''הועדה לדיווח מדויק בנושאי המזה''ת באמריקה'' (CAMERA) מבחינה היסטורית, כל זרימת מזומנים אל המערכת הפלשתינית מביאה לתוצאות הפוכות. סטוצקי הסתמך על מגוון מקורות, הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, ומקורות סטטיסטיים רשמיים, ומביא לפנינו מספרים בדוקים משנת 1999 ואילך. תמיכה בתקציב הרשות הפלשתינית מול מספר הרציחות במסגרת הרשות הפלשתינית, אם כטרור ואם כפשע, יהודים וערבים כאחד. כאשר מציבים את שתי סדרות המספרים על אותו גרף מתקבלת תמונה מעניינת של הדהוד חוזר.


רציחות פלשתיניות מול תרומה ממקורות זרים
כאשר מציבים את הנתונים בהפרש של שנה אחת, כאשר מספר הרציחות נרשמות שנה לאחר קבלת הכספים ההקבלה ברורה עוד יותר.


רציחות פלשתיניות, שנה לאחר תרומה ממקורות זרים
בקיצור נמרץ, כל מיליון ורבע דולר נוספים מתבטאים ברצח נוסף כעבור שנה. על פי סטוצקי הסטטיסטיקה הזו איננה באה להוכיח שתרומה כספית גורמת לאלימות. אבל היא מעלה שאלות באשר לתועלת של תרומה ממקורות זרים לצורך קידום המתינות ולחימה בטרור. בשפה סטטיסטית כאשר הקשר בין שני אירועים הוא מקרי חלוטין, מוגדר הדבר כערך r=0 . כאשר ההקבלה מוחלטת, הערך מוגדר כ-r=1. במקרה שלפנינו הערך המחושב הוא r=0.88 שמשמעותו הוא שהסיכוי למקריות מוחלטת הוא פחות מאחד למאתיים. לו נדרשתי כרופא להציג הוכחה משכנעת של סיבה למחלה, קשה למצוא הוכחה עמידה יותר מבחינה סטטיסטית.

התיעוד של התופעה הפלשתינית מתאים למתווה רחב יריעה, כפי שמציינים ז'אן-פול עזאם ואלקסנדרה דלאקרואה במאמר משנת 2005 שכותרתו ''תמיכה כלכלית ודחיית המלחמה בטרור''. הם מצאו כי התוצאה האמפירית של השוואת פעילות הטרור עם כמות התמיכה הכלכלית ממקורות זרים שמקבלת אותה מדינה מעידה על הקבלה חיובית חזקה.דהיינו, יותר תמיכה ממקורות זרים, יותר טרור.

לדעתם של סטיבן סטוצקי ודניאל פייפס ישראל סובלת מתובנות הפוכות של כלכלת המלחמה מאז החל המו''מ בתבנית אוסלו בשנת 1993. במקום למנוע משאבים מאויביהם הפלשתינים, העדיפו הישראלים לפעול על פי רעיונותיו ההזויים של שמעון פרס, ובמיוחד על פי חזון ''המזה''ת החדש'', על מנת להעצים את יכולותיהם הכלכליות.

אלא שקיימת עוד אפשרות, על פי המתווה שהצעתי במאמר משנת 2004 שכותרתו ''האמת – תמיד במהופך'', בחינה של הגרפים מראה כי לאלימות הפלשתינית מאז שנת 1999 שני שיאים, בשנת 2001, ובשנת 2006. אלא שמאז שנת 2002, כאשר צה''ל פתח במבצע ''חומת מגן'' שמעולם לא נפסק, עקומת נפגעי האלימות הפלשתינית בקרב יהודים צללה אל הרצפה. לכן, כל מרבית ההרוגים מפעילות טרור פלשתינית הינה בקרב הפלשתינים. וככל שקרן השפע לרשות הפלשתינית גדולה יותר, כך מתרבים מקרי הרצח. יתר על כן, ככל שהאלימות גוברת, כך גוברת גם הנטייה להגר למקומות שקטים יותר, בטוחים יותר. הברירה הטבעית היא ישראל, אלא שזו מגינה על עצמה לפחות באופן חלקי על ידי הגדר והמשטרה. הברירה הנוספת היא מחוץ לארץ ישראל, אירופה קנדה ומדינות המפרץ, הרחק מן האלימות של הרשות הפלשתינית שאיננה אלא ארגון פשע המסתווה כתנועת שחרור של עם שאיננו קיים.

האם יתכן כי ממשלת ישראל, מתוך ערמומיות וציניות מהממת, (אולמרטיזם?) תומכת במימון נדיב לרשות הפלשתינית כדי שזו תחסל את עצמה? קשה להאמין. כאשר פרס הוא הנשיא ולבני שרת החוץ, אין להניח כי לשני המכובדים הללו יש יכולת לתכנון כה שטני. הם פועלים מתוך הנחת יסוד שנשק שנרכש על ידי רשות הטרור והרצח יכוון כנגד משפחות זולדן ודומיה, שהרי אלו האויבים האמיתיים של פרס ולבני, בעוד עראפאת, עבאס ופאייד הם שותפים למרכבת השלום (פרס נובל כבר אמרנו?). אלא שלפניהם היה אריאל שרון, ואין צורך להכביר מילים אודותיו. מה שברור הוא, ככל שהרשות מתעשרת, והכלכלה הפלשתינית מידרדרת, משיגים פרס ולבני את ההיפך מצפיותיהם. בארץ ישראל, הצפי לניסים הוא מציאותי.

---