כתבתי בעבר לא פעם כי אינני אוהב את המושג ''שלטון החוק''. התחושה שלי בנושא נבעה ממה שלמדתי ממורי באוניברסיטה העברית, הפרופ' בנימין אקצין ז''ל, בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת. הוא קבע אז: ''כל שלטון ממושך סופו להסתאב ולחגוג על השחיתות''. והוא אף נתן דוגמא שבארה''ב ידעו להתמודד עם זה בצורה נכונה, בכך שקבעו כי נשיא לא יכהן יותר משתי תקופות רצופות. כלומר, המסקנה המתבקשת היא שצריך להחליף מעת לעת כל שלטון – כדי שלא יספיק להסתאב.

לפני כשלושים שנה החלו אצלנו להשתמש במושג ''שלטון החוק''. הביטוי הזה הועתק מן האמריקנים שקבעו אז את המושג שלהם בנושא: The Rule of Law. כוונת המשתמשים במטבע לשון זו, היתה להדגיש את עליונות החוק על פני כולם. והרי במשפט העברי כבר נקבע, לפני אלפי שנים: ייקוב הדין את ההר, כי המשפט לאלהים הוא (מסכת סנהדרין דף ו'). בעברית שלנו היום, הפסוק אומר כולם שווים בפני החוק, כי החוק הוא של האלהים. הרעיון מאחורי התפישה הזו הוא שכל בני האדם, יהא תפקידם אשר יהיה, האל הטוב הוא תמיד מעליהם, ויש לציית לו. ולכן כולם שווים בפני החוק.

בימים ההם של ראשית המדינה, היועץ המשפטי של הממשלה לא היה מעל לממשלה. הוא לא יכול היה לצוות עליה דבר. במציאות הוא היה כשמו: היועץ. איך אמר פעם דוד בן-גוריון לחיים כהן, שהיה אז היועץ, כאשר אני אזדקק לעצתך אני אקרא לך. וחיים כהן ז''ל, שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, לא היה איש קוטל קנים במישור המשפטי. אבל כדי שזה יקרה צריכים להתקיים שני דברים. הראשון, העומד בראש העם, צריך להיות מנהיג. והשני, על המנהיג להיות נקי כפיים, שלא דבק בו רבב. בזכות שני דברים אלה, ב.ג. עמד מול האפיפיור – ויכל לו. הוא גם עמד מול האו''ם – ויכל לו (או''ם שמו''ם).

האיש שגרם למפנה היה מנחם בגין ז''ל. בהיותו משפטן הוא רצה להפגין את עליונות החוק, ולכן כופף את עצמו ואת כולם לא לחוק, אלא לאנשי המשפט. הוא היה האיש שטבע את המושג: „יש שופטים בירושלים”. חובה עלינו לציין, שהאיש היה צנוע, נקי כפיים ובר לבב. אבל הוא רצה להמחיש בפועל את הפסוק ממסכת סנהדרין. לכן הוא היה הראשון שהזמין את היועץ המשפטי לממשלה להשתתף בישיבות הממשלה באופן קבוע. ומאז אנשי המשפט לקחו לעצמם סמכויות לאט לאט, וראו כי טוב. והם החלו להכתיב לשלטון מה כן ומה לא. למרבה הצער, האנשים שבאו אחרי בגין כבר לא היו מהליגה של המנהיגות הראשונה שלנו.

ולאט לאט מערכת המשפט החלה להתדרדר. התביעה הכללית דאגה לסלק מדרכה כל אישיות פוליטית שבקשה לבצע רפורמות שיטלו ממנה את אחוזות השלטון שהיא מחזיקה בהן. המאבק היום בין שר המשפטים, הפרופ' דניאל פרידמן לבין נשיאת בית המשפט העליון, הגב' דורית בייניש, הוא לא על איכות החוק, או פגמים בו. המאבק הוא על השלטון במערכת הצבורית שלנו.

בכל מדינות העולם המתקדם, אין שום מינוי אוטומטי לשום תפקיד צבורי. רק בישראל, לנשיא בית המשפט העליון מתמנה השופט הוותיק ביותר. אף שיתכן כי בבית המשפט העליון יש שופטים יותר מבריקים ויותר מוכשרים – הבחירה היא אוטומטית. מדוע ששופט יתאמץ להוציא מתחת ידיו פסקי-דין מעולים, שהרי הוא יודע כי ממילא הקידום חסום בפניו. בארה''ב למשל הנשיא יכול למנות נשיא לבית המשפט העליון, אדם שבכלל לא היה חבר בפורום העליון הזה. כנגד זה, האיש חייב לעבור שימוע קפדני ביותר אצל ועדת החוקה בסנאט האמריקני. ורק אם היא מאשרת אותו, הנשיא יכול למנותו לתפקיד הרם.

הגיע הזמן לבטל את המושג הנלוז הזה ''שלטון החוק''. הנסיון מוכיח לנו ששלטון ממושך סופו שיסתאב. מערכת המשפט שלנו הסתאבה. אבל נשאלת השאלה האם נוכל להחליף את החוק? ודאי שלא. החוק אינו שלטון אלא ערך עליון, שאנחנו כחברה מתוקנת יש לנו אינטרס לשמור עליו. החוק הוא הבסיס של כל שלטון, ולא מעליו; החוק צריך להיות נר לרגליהם של אנשי השלטון, שלאורו הם יפעלו. ואנשי המשפט יעשו שרות גדול לעם ישראל, אם יפעלו לשנות את הנורמות הקיימות.

---