הציבוריות הישראלית מאופיינת בשאלה המתמדת: ''למה כולם נגדנו כל הזמן?'' – להלן מספר תשובות.

מדינת ישראל 'מתבכיינת' לעיתים קרובות ''מדוע כולם נגדה''. אמירה בכיינית זו, יש בה שמץ של אמת (אנטישמיות קיימת ושרירה ובמקומות שונים בעולם, הן במזרח האסלאמי והן במערב האירופאי-אמריקאי, ישראל נתפסת, כמו היהודים בשעתו, כ''אשמה בכל דבר''). אך אנטישמיות, כמו כל חיידק וכמו כל סרטן, פועל במינונים, והמינונים אינם בשיאם, וחלק מ''כל העולם נגדנו'' תלוי בגורם אחר (שאינו החיידק האנטישמי). עליית ברק לרשות מפלגת העבודה מהווה הזדמנות ל'פלשבק' קטן, תמונה שראינו ב CNN לפני כ 7 שנים: משמעותה מתקשרת היטב למה שקורה בעצם שעות אלו (או התרחש בלילה האחרון) – לפני כ-‏7 שנים, עת ברחנו מלבנון ללא שום הסדר עם סוריה ולבנון (תוך התרת הרושם של ''בריחה'' ושל ''נצחון'' החיזבללה), כולנו זכינו לצפות בטלוויזיה בתמונות של אנשי צד''ל על הגדר, אנשי צד''ל אשר מושארים מאחור.

תמונה זו אינה סתם תמונה אקראית, עוד הבזק חדשות, זו תמונה אשר מראה 'סמפטום' ב'מחלה' היהודית של ''כל העולם נגדנו'' – הגם שאמירה זו נכונה (אבל באופן חלקי ביותר) הרי שהאחריות לנכונות חלק מסוים בה – היא על ישראל. לישראל מסורת ''מפוארת'' של נטישה של מי שמשתף פעולה עימה ומסייע לה. אין מדובר אך ורק בערבים שכנים (הגם שגם במקרה זה, התנהגות ישראל מחפירה, ולכך עוד אשוב בהמשך), אלא קודם כל ביהודים. די לזכור את ההתנערות המבישה, הגלותית, מפולארד - כדי להבין למה ''כולם נגדנו''. תראו מה שקורה למי שבעדנו! (לאחר שישראל גייסה את פולרד כסוכן מטעמה היא 'לא הכירה אותו ממטר', הכחישה כל קשר איתו ולאחר מכן שיתפה פעולה בצורה צייתנית ומעוררת רחמים עם הרשעתו, תוך התנערות ממנו ושיתוף-פעולה-שבשתיקה עם העונש האכזרי והבלתי אנושי בעליל אשר הוטל עליו). עם היציאה מלבנון, הפקירה ישראל את אנשי צד''ל ל''חסדי'' החזבללה.

מצבם של משתפי פעולה מהגדה ומעזה לא היה טוב יותר – לאחר ששומשו (מלשון 'שימוש') נזרקו, כמו נייר טואלט משומש. ישראל שנעזרה בהם לביטחונה, הפקירה אותם באדישות להרג ורצח אכזרי מצד פלשתינים, אשר כולנו יודעים מה הם עושים למשתפי פעולה.

מאז שנת 1994, חרט על דגלו הפת''ח את השלום, הפשרה וההסכמה עם ישראל. חריטה זו על הדגל לא הייתה נקייה, ישרה וקוהרנטית, היו בה עליות ומורדות, בעיקר מורדות. ישראל פקפקה פעמים רבות בהיקף ובמידה שבהם הפת''ח באמת מחויב לשלום. אך לזכותו יש לציין כי העמיד בראשו את המתון שבאנשיו, אבו מאזן, וכי המשיך במחויבות למתווים שונים אשר המשותף להם הינו 'שני מדינות לשני עמים' (כגון יוזמת ג'נבה, מתווה קלינטון, וכעת- היוזמה הסעודית שכבר בינתיים התפשטה בהיקף-התמיכה-בה, והפכה לכלל ערבית, 22 מדינות ערביות כבר תומכות בה!!!).

יש לזכור שמחויבותו העקרונית של הפת''ח לשלום עם ישראל בגבולות 67', ובחירתו העקרונית בדרך הפשרה ולא בדרך ה'הכל או לא כלום' נעשית בתנאים כמעט בלתי אפשריים. ישראל מרחיבה את ההתנחלויות בגדה, ישראל מפרזת את הגדה לקנטונים ובנטוסטונים, ומרעיבה את אזרחיה. דרושה אצילות נפש כדי להסכין במצב כזה, שבו הכיבוש דה-פקטו נמשך במלוא עוזו (גם אם הצהרתית, אנו לכאורה מושכים ידנו ממנו), עם קווים של פשרה ועם מגמות של התפייסות.

הפת''ח רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת. כמאפיין את הרשות, לכל ארגון, לרבות לפת''ח, 1001 פלגים, חלקם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מפתרון של פשרה ושלום. ובכל זאת, באופן כללי (ומבלי להתייחס לפרטים הקטנים שמפריעים לראיית התמונה הכללית), הפת''ח בחר בפתרון של פשרה ושל שלום (הדואליות הרטורית שלו, והבחירה של ערפאת בטרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו מהווה נושא לרשומה נפרדת – אך יש לזכור שלצד מגמות של בחירה בטרור עלו ופרחו בקרב הפת''ח גם מגמות בולטות של פשרה ושל שלום, ויש לזכור שחלק מ'פולטיקה רציונלית' הינו להתחבר לטוב ביותר הקיים, ולא לצפות שהצד השני ''יאהב'' אותך). פת''ח הוא שותפם של הישראלים השפויים, שגם הם מצדם חותרים לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, פשרה ושלום. הסיכוי היחיד לאיזשהו עתיד באזור הוא המתונים והמתפשרים. בנסיבות כאלו נטישת הפת''ח ביום צרתו (יש לזכור שבשנת 1996 מילא הפת''ח את בתי הכלא באנשי חמאס, לאחר גל הפיגועים) מהווה התנערות של ישראל ממי שהיה שותפה לסיכוי לשפיות אזורית.

ישראל מתנערת מכל מי שמסייע לה או מהווה שותפה לסיכוי לשלום ולחיים נורמליים, ולאחר מכן שוב מושמעת המנגינה הצורמנית: ''כל העולם נגדנו''. כן, כל העולם נגדנו, כי מי שמשתף איתנו פעולה לפתרון שפוי של פשרה, מוצא עצמו או בכלא האמריקני בתנאים שרק הנאצים היו יכולים להעלות במוחם המעוות והחולני, או במחנות מעצר מטעם חמאס, בעזה, עומד להירצח. על ישראל להיענות לקריאת פת''ח ולסייע לאנשיו להיחלץ מן הרצועה.

על ישראל לזכור את הברית, המקרטעת אמנם, שצמחה עם הפת''ח החל משנת 1994. מתוך מגמה של פוליטיקה ריאלית יש להבין שכל הסכנה בשתיקה לסיטואציה דהיום, מהווה הסכנה דה-פקטו עם התעצמות החמאס. כאשר ישראל כועסת על גורמים בעולם אשר 'מכירים' בחמאס, ולו באופן חלקי, עליה לזכור כי בשתיקתה בעימות הזה, ובאי-התערבותה (אי התערבות פירושה התגייסות לצד החזק אמר שמעון ויזנטל, ובצדק רב!) היא מחזקת את החמאס. מגמה זו של 'חיזוק עקיף' (אך אפקטיבי) של החמאס הינה המשך למגמה בעשור האחרון: אי התגייסות רצינית לעשיית שלום והרחבת ההתנחלויות חיזקה את החמאס, וכאילו לא די בכך, שיא חיזוק החמאס מצד ישראל בא לידי ביטוי ביציאה מעזה ללא הסכם, כאשר הותרנו לציבור הפלשתיני לסבור כי ''חמאס הבריח אותנו''.

אם ישראל רוצה להשאיר סיכוי לשלום, ערוץ פתוח לשלום עתידי, עליה לסייע לפת''ח. בבוא היום הפת''ח הוא זה שיתקשר עימה בהסכם שלום. גם עם הסיכוי נראה כעת רחוק או אולי דחוק, יש לעולם לשמור על תקווה ועל ערוץ פתוח לשלום – ולחזק את הפתח. ישראל מתבייכנת תדירות כי 'אבו מאזן חלש' – אך חלק מחולשה זו נובעת מהחלשתה אותו. יש כאן מעגל שישראל יכולה לשבור: לו רק תתן דבר מה ממשי לאבו מאזן, הוא יתחזק. שלום עם חמאס, כפי שנוכחנו הלילה, לא יכול לקרות לעולם (שכן חמאס חשף את פרצופו האמיתי: רגע אחרי הסכם מכה של חמאס עם הפת''ח, חמאס השתלט על פת''ח צבאית). כאשר ישראל, בהסכמתה שבשתיקה (יש לה כלים להתערב, אך היא אינה עושה כן) מאפשרת לפעילי חמאס לרצוח, לשתק ולעצור פעילי פת''ח, היא משדרת מסר לכלל הפלשתינים: אין טעם לתמוך בפשרה לשני העמים (קרי: בפת''ח) כיוון שמי שתומך בפת''ח, ייעצר או יירצח ע''י החמאס, ואנחנו נצית עוד סיגריה, נשאף לאוויר, ונצפה בכם ''הורגים אחד את השני'' כאילו אנו צופים מן הצד בקרב תרנגולים.

ישראל בשתיקתה בעצם רגעים גורליים אלו, משדרת מסר לכלל הפלשתינים: אין טעם לבחור בפתרון של 'שתי מדינות לשני עמים' כי ביום הגורלי כאשר החמאס יילחם בכם, נשב על המרפסת ונספור אנשי-פתח הרוגים. ישראל מתבייכנת כי 'אין פרנטנר', (ועוד נשמע בהקשר זה גם את קינות 'עם לבדו ישכון'). אך ישראל שוכנת לבדה, כי היא מסכינה בשתיקה עם רצח כל מי שמוכן לשלום ולפשרה איתה, לישראל 'אין פרטנר' כי היא מביטה באדישות מן הצד כאשר הוא נרצח.

---