כל אימת שהנושא הסורי-ישראלי עולה על הפרק מתרחשת תופעה ידועה ומוכרת. מעצבי דעת הקהל בתקשורת הישראלית טוענים ומסכימים שהמחיר תמורת השלום בין שתי המדינות הוא ידוע. זה שהתקשורת הסורית כל הזמן מפמפמת את הדרישה הזאת – זה מובן מאליו. אבל זה שעתונאים בכירים שלנו, קובעים את מחיר הוויתור המירבי למדינאים הישראלים – זוהי תופעה יחודית לנו. התאום בדברי העתונאים משני צדי קו הגבול, הוא כל כך גדול עדי כי אלמלא היו תחנות השדור משדרות בשפות שונות, אפשר היה להניח כי כל ערוצי השדור הם סורים.

לאחרונה הצטרף לגורמים אלה גם השר השואף לכס ראשות הממשלה, השר מאיר שיטרית. הוא הצהיר שהוא מוכן להכיר ברבונות הסורית על כל רמת הגולן, ולעשות הסכם שלום עם סוריה, בתמורה להחכרת רמת הגולן לממשלת ישראל למשך עשרים וחמש שנים. הוא לא מבין שהוא משחק שח עם עצמו. חבל.

הצרה היא שאותם אנשים המצהירים השכם וערב כי המחיר עבור השלום עם הסורים הוא ידוע, אומרים זאת בהשתאות כמו חזן המבקש לומר קדיש ומייחל להגעתו של העשירי למניין. וכאשר מנהיג ישראלי מתעקש על דעתו במו''מ עם הסורים, הם מיד מאשימים אותו בפיצוץ שיחות השלום. והכל תמורת מה? למען ההתנסות בחוויה לנגב חומוס בדמשק. זה מזכיר איזו שהיא בכורה בתמורה לנזיד עדשים.

האם לא למדנו שום דבר מהשלום שלנו עם מצרים?

כבר הזכרתי בעבר שכל גדולתו של אנוואר אל-סאדאת לאחר מלחמת יום כפור היתה, שהוא העביר את המלחמה בינינו לבין מצרים מ''שולחן החול'' ל''שולחן הירוק''. הוא ידע שבשדה בקרב הזה אנחנו טירונים לעומת הנסיון המצרי עתיק הימים. ואמנם אנחנו הוכחנו לו את זה בדרך להשגת ההסכם בינינו. המעקב אחרי המו''מ מלמד, שכל צד רצה רק דבר אחד; אנחנו רצינו ''שלום'', וסאדאת רצה את ''סיני''. ההבדל בין הצדדים היה בולט מאד. בעוד שבאמתחתנו היה רק ''שלום'', באמתחתם של המצרים היו עוד כתשעים דרישות פרט לסיני.

סאדאת העלה בפנינו דרישות שונות ומשונות, זוכרים שהוא דרש 12 מיליארד דולר עבור הנפט ששאבנו בסיני? זוכרים שהוא דרש כמה מיליארדים עבור הזהב שלקחו אבותינו כאשר ברחו ממצרים? ועוד כהנה וכהנה. הוא ידע שהוא לא יקבל דבר מכל אלה. אבל זה הציג אותו בפני הנשיא קרטר כוותרן גדול. כאשר הגיעו לדבר על הטריטוריה, הוא פסק: ''עד כאן. אני וויתרתי על תשעים אחוזים מן התביעות שלי. יותר אינני יכול''. קם והורה לאנשיו לארוז את החפצים. קרטר נבהל.

מנגד אנחנו באנו בדרישה אחת בלבד – רק שלום. והדרך אצה לנו. במצרים, כל עורך דין מתחיל יודע, שכאשר הוא נכנס למו''מ האסטרטגיה הבסיסית היא ''תהיה כבד'' = خليك ثقيل, דהיינו אל תמהר להסכים. ואנחנו כבר ראינו את עגל הזהב=שלום, לא התעקשנו על שום נושא, ולא היתה לנו הסבלנות. בהפגנות שלנו למען שלום עכשיו, שמטנו את השטיח מתחת לרגליו של ראש ממשלתנו. במבט רטרוספקטיבי, מסתבר שתנועת ''שלום עכשיו'' הראשונה - היתה זו שיזמה את מעשה העגל. גם כן במצרים. צדקו אלה שאמרו ההיסטוריה חוזרת.

אצל המצרים, איש לא העז לצייץ בנושא המו''מ, אלא אם כן קבל אישור מסאדאת. ואילו אצלנו, כל ממזר מלך, מצהיר הצהרות וקובע מדיניות כהבנתו. זאת ועוד, עזר ווייצמן שזרק את הדרגות על השולחן, כאשר לוי אשכול היסס לצאת למלחמה; הפעיל השפעה דומה על בגין כאשר זה היסס לוותר על הכל. במצרים תופעה כזאת אינה אפשרית.

אבל מעבר לכך, הבה נבדוק מה נתן לנו ההסכם עם מצרים.

• אם המטרה העיקרית של בגין בחתימה על ההסכם היתה להוציא את מצרים ממעגל המלחמה. התוצאה כיום היא שבזכות ההסכם יש למצרים צבא גדול ומודרני, עם נשק וחימוש אמריקנים – מצרים היתה ונשארה האוייב הגדול ביותר שלנו.
• אין לנו שלום עם מצרים. מצרים, על הנהגתה ואוכלוסייתה, רואה בנו אויבים. שמונה שנים אחרי ההסכם רדיו קהיר והטלביזיה המצרית משדרים: ''הבעיה היא אותה בעיה, והאויב הוא אותו אויב'' = (القضية هي هي والعدو هو هو ) יש בינינו מצב של מלחמה קרה. היה לנו שלום מדומה במשך השנתיים הראשונות לאחר החתימה על ההסכם, כי מצרים רצתה להיות נחמדה אלינו - עד שתקבל בחזרה את כל סיני.
• מצרים רודפת אותנו בזירה הבינלאומית ומטרפדת לנו כל נסיון להרחיב את מעגל השלום והאופקים הכלכליים שלנו עם מדינות אחרות. בוועידת רבאט בשנת 1994, שמעון פרס הציע שם חזון של שוק משותף למזרח-התיכון. היו מדינות ערביות שראו את ההצעה בעין יפה. אבל מצרים נבהלה, דחתה את ההצעה, והוציאה דיבתנו רעה, כאילו שטנו מבקשים להשתלט על מדינות ערב.
• ואחרון אחרון, סאדאת לא עשה שלום כי הוא רצה בשלום, ולא נרצח עבור השלום שהוא עשה. הוא חתם על ההסכם עם ישראל כדי לקבל את סיני בחזרה, ונרצח על ידי האחים המוסלמים, כי הוא רדף אותם.

• • •

האם בגזרה הסורית מצפה לנו משהו שונה מהגזרה המצרית?

הנשיא הסורי חאפז אל-אסד לא הסכים לוותר על חמת-גדר תמורת הסכם שלום עם ישראל. וכאשר אמרו לו שלפי גבולות המנדט חמת-גדר אינה סורית, השיב תשובה משולשת. הראשונה, את גבולות המנדט לא אנחנו קבענו, אלא מעצמות זרות קבעו – וזה לא מחייב אותנו. שנית, הגבולות בין ישראל לסוריה בשנת 1948 נקבעו כתוצאה ממלחמה שהיתה בינינו, וזה מה שקובע. ושלישית, הרבה חיילים סורים נהרגו בקרב על חמת-גדר - ודם חיילים סורים אינו הפקר.

אם גבולות בין מדינות נקבעים לפי מלחמות, אז מדוע אנחנו צריכים לסגת מרמת-הגולן? איש ממדינאינו ואף לא אחד ממעצבי דעת הקהל שלנו – לא ידע לשאול את השאלה. הנשיא הסורי כואב את דם חייליו, ואילו אצלנו הנושא בכלל לא עולה. איך ירגישו אנשים שקרוביהם נהרגו או נפצעו במלחמה על הגולן, אם הגולן כולו יוחזר לסורים. האם לא ישאלו הם: על מה נהרג יקירנו?

זאת ועוד. אילו הסורים היו מסכימים להכנס אתנו למו''מ על שלום יחד עם מצרים, ניחא. הם היו מקבלים את מה שמצרים קבלה אז. אבל היום כעבור ארבעים שנה, התעריף הוא אותו התעריף. האם המציאות לא השתנתה? האם שערי המטבע לא השתנו? האם הנסיון המצטבר עם המצרים עד כה הוכיח כי המחיר היה שווה? התשובה על כך היא וודאי שלא. ועל כך יהיה מי שיאמר: יש לנו שקט בגבול עם מצרים. על כך נשיב, כי לאחר מלחמת יום כפור, הגבול עם מצרים היה נשאר בכל מקרה שקט. המצרים הגיעו למסקנה כי במלחמה הם לא יוכלו לנו. את הדברים האלה אמר הגנרל המצרי עבד אל-גאני אל-גמסי למח''ט דן שומרון, כשזה הסיעו בג'יפ מנקודת הגבול המצרית בק''מ ה-‏101, לאוהל השיחות על הפסקת האש עם האלוף אהרן יריב שלנו. ואילו בגבולנו עם סוריה, הקו ברמת הגולן שקט, יותר מן הקו המצרי. הסיבה לכך היא, בגלל קרבתה של דמשק לגבול.

אם נבדוק את המצב בינינו לבין מצרים, נווכח את כי היחסים בינינו לבינם ניתן להגדירם כמצב של מלחמה קרה. זה בשום אופן לא שלום. המצרים מנצלים את סיני לצרכי הברחות של נשק וסחורות. לאחרונה הם מזרימים לנו פליטים מדרפור, והם ישתדלו להציף אותנו בפליטים אלה ככל שרק יוכלו. הם מודעים לעובדה שזה יעיק עלינו בהמשך הדרך.בכל מקום שהם יכולים לטרפד לנו יחסים מדיניים, יחסי מסחר וכו', הם עושים זאת בשקיקה רבה. הרי אחת ממטרות המלחמה המצרית נגדנו, היתה כדי להחליש אותנו. והנה מסתבר שהם יכולים לעשות זאת כאשר רוממות ''השלום'' בגרונם וחרב פיפיות בידם.

בראשית אוקטובר 2001, נפגש העתונאי צבי בראל (''הארץ'') עם אמין אל-מהדי, אינטלקטואל וסופר מצרי אמיץ לב, איש תנועת השלום המצרית. במאמר שכותרתו ''אל-מהדי מרגיז את כולם'', מביא בראל את דברי הבקורת שלו על מצרים ועל ישראל. אני מצטט קטע מן הדברים.

ועוד נזיפה יש בפיו של אמין אל-מהדי, לקוצר הראות הישראלית. 'ישראל האמינה שהיא, הדמוקרטית, תוכל לעשות שלום עם משטרים דיקטטוריים. זוהי אשליה. סאדאת, למשל, השלים אמנם את דרך השלום, אבל לא את דרך הדמוקרטיה. ישראל שמחה על השלום הזה, אבל היא משלמת את מחיר אי הבנת האשליה. כך גם עם ערפאת. היא סבורה שהיא יכולה לעשות שלום עם מנהיג בלתי דמוקרטי כמותו, והיא משלמת מחיר כבד על כך. שלטון שאינו רואה בשלום כלי שרת עבור הצבור, אלא אמצעי לקידום ענייניו הפוליטיים, לרצות את המערב או לזכות בנקודות זכות כלכליות, יחזור בו מן השלום כאשר הצפיות שלו לא יתגשמו?'

האם אנחנו חושבים שהסורים יהיו שונים מן המצרים? והרי הנביא אמר, כי ''מצפון תיפתח הרעה''. הסורים הם יותר קשים ואכזריים בסוגיות האלה. אמנם עברו כמה אלפי שנים מאז אמר את הדברים הנביא ירמיהו. אבל האוכלוסיה היא אותה אוכלוסיה, אופיה לא השתנה.

הגיעה השעה ללמוד מן הנסיון.

---