לפני כמה חדשים כתב ידידנו אורי מילשטיין מאמר ארוך ומנומק על נטישת השמאל את רחל בלובשטיין - הלא היא רחל המשוררת. התעורר ויכוח בפורום בין אורי לבין השמאלנים שבינינו, מאחר שהם מצאו עצמם נפגעים מן האמיתות שאורי חשף בעמל רב. בוויכוח הזה היה שוויון בין אורי לבין אלה שתקפו אותו על הנושא: שני הצדדים היו פגועים וכואבים. אורי - היה פגוע מן המעשה שפגע קשות ברחל, שכן רחל היא קרובת משפחתו. השמאלנים - על כך שלפתע מצאו עצמם עטופים בחטא הנטישה.

באותם ימים הצעתי ליובל רבינוביץ, העורך הראשי של הפורום, לנסות ולהחדיר קצת שירה לפורום, ולא להסתפק בדיונים על בעיות פוליטיות וחברתיות בלבד. הרעיון נראה אז ליובל, אבל עקב הוויכוח שנזכר לעיל החלטתי לדחות את פרסום המאמר. לאורי אומר שנחמתו היחידה, שהיום איש אינו זוכר את הנוטשים. אבל את רחל המשוררת, כל צעיר וצעירה העומדים על מפתן קסמיה של ההוויה האנושית, יודע גם יודע מי זאת רחל. למזלנו הרב, רחל היתה משוררת ולא פוליטיקאית. לכן היא ננטשה ע''י חבריה, ומנגד היא חיה בלב העם.

הגורם שהביא אותי עתה לכתוב את אשר תכננתי, פנייתה של הגב' חנה בית הלחמי לחברי הפורום לתמוך בקידום הנשים לפוליטיקה. לעניות דעתי, אין צורך לעשות זאת משני טעמים. האחד, למעלה ממחצית האוכלוסיה היא נשית, ואם אלה היה להן ענין חצי מכנסת ישראל היתה מורכבת מנשים. שנית, פוליטיקה היא דבר מכוער, וזה כשלעצמו תכלית הנגוד לאשה - שהיא סמל היופי. לפחות אמורה להיות כזו.

בתום מלחמת העולם השניה, חזרו הרבה חיילים וקצינים אמריקנים לארה''ב כאשר הם נשואים לנשים אירופיאיות (איטלקיות, צרפתיות וגרמניות). שבע שנים לאחר מכן, בתום מלחמת קוריאה, חזרו חזרה התופעה על עצמה, כאשר אנשי צבא אמריקנים הביאו עמם נשים יפניות לארה''ב. הנשים בארה''ב לא הבינו את פשר ההעדפה של הגברים שלהן. הסיבה היתה כמובן אחת: הנשים האמריקניות ראו את עצמן שוות לגברים, בעוד שבנות חווה האירופיאיות והאסייתיות החזיקו בדעה שגבר זה גבר ואשה היא אשה.

בספר משלי ציין החכם באדם, הלא הוא שלמה המלך: ''מצא אשה מצא טוב...'' (י''ח 22) ובספר קהלת מציין שלמה המלך: ''ומוצא אני מר ממוות את האשה...'' (ז' 26). שאלו חז''ל: היתכן שאותו אדם יכתוב דבר והיפוכו ? שהרי לא רק אמר מצא אשה מצא טוב, אלא הגדיל עשות וחבר כמעט פרק שלם בשבחה של האשה (אשת חיל מי ימצא.. וגו' פרק ל''א). יגעו ומצאו: האשה בגימטריה שווה לאיש (האשה=311=איש). משמע, כאשר האשה היא אשה זה מצב של אשת חיל. אולם כאשר האשה היא רוצה להיות גבר, החיים הופכים להיות גיהנום.

על בסיס שירת ההלל לאשה של שלמה המלך כתבתי את השיר הבא:
חֶסֶד אֱלֹהִים לַאָדָם עָשָׂה
כַּאֲשֶׁר שָׁבַר לוֹ צֶלַע
וְנָתַן לוֹ פֶרַח בִּדְמוּת אִשָּׁה
לִשְׁמֹר כְּרָקֶפֶת הַסֶּלַע.

לְמֶרְכַּז הֲוָיָתוֹ הַפֶּרַח נַעֲשָׂה
בִּלְעַדָיו יִסְבֹּל שֶׁסַע
בְּכֹל אֹרְחֹתַיו תִשָׂאֶנוּ הַאִשָּׁה
לוּלֵא הִיא יַחֲסִיר פֶּסַע.

כֹּל שֶׁצָרִיך הַאָדָם לַעֲשׂוֹת
לֶאֱהֹב אֶת יְצִירַת הַבּוֹרֵא
וְאֶת אֲהוּבַת חַיַיו לְפַצוֹת
עַל חִיזוּק אֲהוּבָהּ - הַקּוֹרֵא.

בהקשר הזה, של הגבר המחפש את האושר בחיים הוספתי וכתבתי:

משענתי

בְּצוֹם הַגּוּף
אֲשַלְשֵל חֶבֶל עִם דְלִי לְבוֹר
לְהַרְווֹת צִמְאוֹנִי בִּמְעַט מַיִם חַיִים.

בְּצוּק הַנֶפֶשׁ
אֶשְׁתַּלְשֵל אֶל בְּאֵר נִשְׁמַתֵּךְ
לְמַבּוּעַ רִגְשׁוֹתַיִך לִדְלוֹת סַם-חָיִים.

כִּכְלוֹת הַכֹּל
כְּדֵי לִשְׂרוֹד לִרְשׁוּתֵנוּ בְּאֵר וַגַן
אֲבָל לִחְיוֹת, אֲהָבָתֵך הִיא הַמִּשְׁעַן.

אין צורך להדגיש כי אני נמנה עם אלה הסבורים כי אין שיוויון בטבע. האשה עולה על הגבר. המחשב שלה הרבה יותר משוכלל מזה של הגבר. אשתי המנוחה אמרה יותר מפעם: אינני רוצה שיוויון, כי בשיוויון אני מפסידה (היא קבלה חינוך צרפתי). בהקשר הזה הבאתי את השיר הבא:

לִמְדּוּנוּ כִּי הָאִשָׁה
מִצֵּלַע הָאָדָם נִבְרְאָה
אֲבָל בַּטֶּבַע הַגֶּבֶר הוּא יְלוּד אִשָׁה.

לִמְדּוּנוּ כִּי הָאִשָּׁה
נִמְנֵית עִם הַמִּין הֶחָלָשׁ
אַךְ בֵּמְצִיאוּת הִיא חֲזָקָה כְּאֵיתָנֵי הַטֶּבַע.

לִמְדּוּנוּ כִּי הַעוֹלָם
מוּרְכַּב מֵעָפָר וְאֲוִיר אֵש וּמַיִם
אֲבָל בַּטֶּבַע הָאִשָּׁה הִיא אֵשׁ הַחֲיִים.

וְאָנוּ לָמַדְנוּ כִּי
הָאִשָּׁה הִיא כּוּר הִתּוּךְ
הַמָתִיךְ גֶבֶר בְּאִשָׁה לְחַיִים חָדָשִׁים.
לָכֵן אָנוּ נִצְמָדִים אֵלֶיהָ כְּפַרְפָּרִים.

במחשבת ישראל מלמדים אותנו כי האדם מוצאו מן העפר, וסופו כי אליו ישוב. כארבע שנים לאחר שהשיבותי את אשתי אל חיקו של האלהים, שוטטתי להנאתי במרחבי הנגב. ובאחד הימים בעומדי בפסגת ''מעלה עקרבים'', ליד מצבת חיל ההנדסה, זרם השיר על פיסת נייר שהיתה ברשותי, כנהר שוצף במדבר הצחיח:

אדם ואדמה
מִדְבַּר מִתְעוֹרֵר לְבֹקֶר חָמִים
מָרְבַד צָחִיחַ חִוֵּר תָּמִים
נוֹף בְּתוּלִי מִשַּׁחַר הַיָּמִים
וְאָדָם מִשְׁתָּאֵה לְהוֹד קְדוּמִים.

אִמָּא אֲדָמָה צְמֵאָה וּנְטוּשָׁה
לְלֹא תֶלֶם וְרֶגֶב מַמָּשׁ חֲדָשָׁה
סוֹעֶרֶת בְּיָפְיָה הַפְּנִימִי כְאִשָׁה
אֵי סַגְרִיר פּוֹרֶה וּמַחְרֵשָׁה?

שֶׁקֶט זוֹעֵק מֵאֲדָמָה חָרֵבָה
שְׁבִילֵי נָחָשׁ חַסְרֵי עַלְוָה
טֶבַע מַבִּיעַ עוֹשְׁרוֹ בְגַאֲוָה
גֶבֶר וְאִשָּׁה עוֹרְגִים לְאַהֲבָה.

הכל כמובן עומד ותלוי באשה עצמה. כלומר איזה סוג של אשה היא בוחרת להיות. יש אנשים שהיו מאד מאושרים עם בחירת לבם, כפי שהכירוה בראשית הדרך. ולפתע האשה רוצה למצוא את עצמה, והיא הופכת להיות משהו אחר חלוטין. ואז החיים הם בלתי נסבלים. בחלקו הראשון של פרק ל''א בספר משלי, בהקדמה לשירת ההלל של שלמה המלך לאשה, אומרת האם לבנה: נשות אביך האחרות גידלו את בניהן במגמה שיהיו ראויים למלכות; ואילו אני גידלתי אותך וכל שייחלתי שתהיה אדם אדם (זוהי הפרשנות של רש''י). לכן פתח שלמה המלך את שירו באומרו: אשת חיל מי ימצא...

ואם כבר מצאת את שושנת הפלאים שלך, כהגדרתו של המשורר שאול טשרניחובסקי, מצווה אתה לאהוב אותה. בהקשר זה הנה:

לֶאֱהֹב אִשָּׁה -
לְרַחֵף אֶל עַל לַעֲנָנִים
וּבֵין גַּעְגּוּעַ לְמִפְגַּשׁ, הַחוּשִׁים מִתְעַרְפְּלִים.

לֶאֱהֹב אִשָּׁה -
כְמוֹ יוּבַל הַמִּתְמַזֵּג בְּנַחַל
וְזֶרֶם הַפְּלָגִים גוֹאֵה לִנְהַר רְגָשוֹת סוֹחֵף.

לֶאֱהֹב אִשָּׁה -
כְּסַמְבַּטְיוֹן גּוֹעֵשׁ שֶׁל תְּשׁוּקוֹת
הַנִשְׁפַּךְ אֶל יָמָה רוֹגַעַת, בְּשַׁלְוָה.

לֶאֱהֹב אִשָּׁה -
זוֹ הַגְּבוּרָה הַסּוֹגֶדֶת לַחוּלְשָׁה
וּמַבִּיעָה אֶת עֻזָּהּ בְקוֹל אִוְשָׁה:
אָנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ אִשָּׁה.

אינני יודע כמה מן המשתתפים בפורום יודעים כי בעצי הדקל יש עץ-זכר ויש עץ-נקבה. אבל זוהי המציאות. ניתן להבחין בין הזכר לנקבה בעונת הפרי: עץ-הזכר אינו נושא פרי. וכל מי שמסתובב במרחבי הנגב ימצא כי בחורשות הדקלים, לכל שורה של עצי דקל יש זכר אחד. מאחר שבראשית הדיון אזכרנו כאן את רחל המשוררת, כאות תודה לה על שירתה העשירה והמפרה שהותירה לנו אשה קטנה ושברירית פיזית, אך אחת מענקי הרוח.

אהבת דקלים
בָּאֲדָמָה הַתְּחוּחָה שֹׁרַשֵׁינוּ הִתְגָּפְּפוּ
וְהָרוּחַ הֵנִיעָה כַפּוֹתֵינוּ לָגַעַת
דִּקְלָה גַם דֶּקֶל יַחְדַו הִסְתּוֹפְפוּ
בְּהוֹד זְקִיפוּתָם אַהֳבָה מְלֹא-קֻבָּעָת.

בְּנְאוֹת הַשְּׁמָמָה פַּת-מַיִם נַחֲלֹק
וְחֻפּוֹתֵינוּ שִׁמְשִׁיָה לַשֶּׁמֶשׁ הַקּוֹפָחָת
בְּעִתּוֹת סוּפָה אֵיתָנִים נַעֲמֹד
וּבַשַּׁלְוָה עֲנָפֵינוּ יִתְלַטְפוּ בְּיַחַד.

מָשָׁק אָמִירֵינוּ כִנְשִׁיקַת הַשְׂפָתַיִם
מִשְׂחַק הָאַהֲבָה הַמַּקְדִים לַתַּמַר
אַךְ יוֹצֵא חֲלָצֵינוּ הַפּוֹרֵחַ שִׁבְעָתַיִם
בַּא לָעוֹלָם רַק בִּזְכוּת הַפַּרְפַּר.

---