כמשפטן כואבות לי ההתקפות הבלתי מרוסנות על אוכפי החוק, למן היועץ המשפטי לממשלה, המשך בפרקליטות, במשטרה וכן על מערכת השפיטה והשופטים.
התקפות אלו גורמות נזק אדיר לדמוקרטיה, המבוססת כיום על עקרון הפרדת הרשויות, על הפיקוח ההדדי בין הרשויות, על אי תלות השופטים בשום גורם פרט לחוק עצמו וכתוצאה מכך וכצורך למילוי תפקידם הם זכו עד לא מִכְּבָר גם לכבוד ולהוקרה.
בקורת על בתי המשפט ופסיקותיו רצויה ומבורכת, כך גם הפיקוח והביקורת על מערכת אכיפת החוק למרות שבשנים האחרונות נבעו בה פרצות קשות (ראה ערך רות דוד, אי-חקירה של חשדות לעבירות חמורות לכאורה כמו פרשת הצוללות, סגירת תיק ''האי היווני'' טרם מיצויו, טיפול כושל של הפיקוד ומח''ש באלימות המשטרתית לרבות השימוש הנלוז באקדחי הטייזר ובמכתזיות כלפי אזרחים ומפגינים שוחרי שלום, ו''השתחררותה'' מחלק נכבד מתפקידיה, כמו אכיפה של כיבוד החוק בנגב, לרבות מניעת השתלטות על אדמות מדינה ואדמות פרטיות, אחזקת אמל''ח ושימוש תדיר בו; אי-השקעת משאבים ראויים מפני סחטנות ודמי-חסות, ובאי-מניעת גניבות חקלאיות ועוד).
כבר חווינו את עמדתו המרחיבה של השופט אהרון ברק, שכללית קבע (והוא מכחיש זאת) ש''הכל שפיט'', עד שקבע שלעתים יש להתעלם מלשון ברורה בחוזה בטענה שהשופט מיטיב להבין את כוונתם האמיתית של הצדדים, גישה שנטפטפה, כמדומני, גם לפרשנות מתחכמת של החוק, השימוש החוזר בביטוי ''האדם הסביר'' לו נהירים החוק וכללי-ההתנהגות שמשמעותו היחידה היא שאותו אדם סביר הוא השופט עצמו. אולם לאחרונה דומה שהחופש שנטלו לעצמם השופטים לפסוק לפי השקפתם האישית, גם כשהיא נוגדת את השקפתה של הכנסת, כפי שהיא מובעת בחוק. בין היתר תוך מתן מקום מקודש וגבוה מדי לנושא חופש הדיבור, באופן שהאמת נסוגה מפניו גם כאשר אין חולק שהדיבור הינו שקרי ומשפיל לוחמים, צבא ומדינה כמו באותו סרט ''גנין, ג'נין''. כך מצאנו שכאשר היה דיון בתביעת דיבה של קצין כנגד סלבריטאית שהוציאה דיבתו רעה (בתוכנית ''עובדה'') הומצא המושג הנלוז ''אמת לשעתה'' כסיבה לדחות את התביעה נגדה.
אלא שבשנים האחרונות פסקו שופטים שוב ושוב בניגוד מובהק למדיניות הממשלה בהעדיפם את דעתם הפרטית על החלטות הכנסת. כך הפסיקה המתמדת למען המסתננים לישראל, תוך התעלמות מהעבירה של כניסה לישראל ושהיה בה בניגוד לחוק, גם למסתננים מארצות אויב. באופן זה נפסל המעצר ב''סהרונים'', ולאחרונה בוטל החיוב להפריש 20% מהכנסתם של המסתננים על מנת שיקבלו סכומים אלו עם עזיבתם את ישראל. במה עדיפה דעתו הפרטית של השופט על דעתו של שר הפנים או שר הבטחון שהסמכות להחליט בנדון הוקנתה להם בחוק? במה סבלם של המסתננים עולה על סבלם של תושבי דרום תל-אביב? האם כל מסתנן זכאי לישיבת קבע בישראל תחת מטריית שופטים בבג''צ בניגוד לחוק?
שיא חדש לנתק בין העם והכנסת לשופטי בית המשפט העליון היה בפסקם ברוב דעות שלא להרוס את בית המחבל שרצח חייל צה''ל בתפקיד. הנימוק שניתן הוא שֶׁאַל לבני משפחתו של המרצח לסבול בשל מעשי המרצח. אכן- טענה נאה ונאורה לכאורה, אך רק לכאורה. כל עוד החוק החל מצדיק ומכיל עונש כזה, כמדומני עוד מתקופת השלטון הירדני. אולם אם נלך בעקבות אותו פסק דין מוזר הנה גם אין להוציא להורג, במדינות בהן קיים ומופעל עונש מוות, או בעבירה של רצח עם (כמו במשפט אייכמן) , כי כאשר יוצא הפושע להורג תישאר משפחתו ללא מפרנס. הוא הדין כאשר עבריין שהוא מפרנס נשלח לכלא – במה חטאה משפחתו? הרי הם ישארו ללא מפרנס! ארחיק לכת עוד: אם תטיל קנס כבד על עבריין יפגעו בני המשפחה מהחסר בהון המשפחתי, ואין לדבר סוף.
אם החוק אינו נראה לשופט פלוני הוא רשאי לפעול לשינויו, אך כל עוד החוק קיים והוא מופעל בהיגיון ובצדק על ידי מי שהוסמך לכך – הנה גם על השופט היושב בדין לפסוק לפיו. ואם עסקינן בנטיות לב ובהשקפת עולם – במה אלו של השופט בערעור או בבג''צ עדיפה על אלו של השופט שפסק לפי החוק.
יש להתייחס בכבוד רב לדעותיהם הפרטיות של השופטים ולהשקפת עולמם, אולם אסור שאלו יגברו על תפקידם לפסוק לפי החוק, אשר משקף את עמדת המחוקקים שנבחרו ע''י העם (נכון, לא בדיוק, בד''כ נבחר ראש הרשימה ואתו משתרכים לכנסת ח''כ אלמונים שראש הרשימה מינה, או שנבחרו בפריימריס שהם תכופות מושחתים, ולא כאן המקום לפרט. כלשון אותה הבדיחה על רשימת צומת ז''ל לכנסת , בראשות רא''ל רפאל איתן המנוח ''רפול'') שכונתה ''רשימת המיליון'' לאמור, במחילה: ''אחד ואחריו ששה אפסים...''
''פיסקת ההתגברות'' היא בעיה גדולה, אך חוששני שבית המשפט העליון מביא בעצמו לחקיקתה.
תפיסות עולם של שופטים המתבטאת בפסקיהם
