מנהיגות למופת

כמי שמתקרב לאמצע העשור התשיעי לחייו, ממרום גילי אני יכול לומר שבני דורי לא העלו על דעתם שנגיע לימים שחורים כאלה בכל הקשור לאופיה של המנהיגות. השוואה בין המנהיגות המייסדת של המדינה לבין מנהיגות הדור הראשון של ילידי הארץ, היא לטובת הראשונים – יותר נכון לומר לרעת האחרונים. למרבה הצער ה''מנהיגים'' ילידי הארץ אפילו לא מתקרבים למודל של המנהיגים הגלותיים. לא במישור התפקודי, לא במישור הפלילי ולא במישור המוסרי. הראשון, עזר וויצמן, אולץ להתפטר בתמורה לאי העמדה לדין בגלל שנהג לקבל מחו''ל עשרות אלפי שקלים כ''מתנה חודשית'' במשך כמה שנים. השני, אהוד אולמרט, נכנס לכלא בגלל שחיתות כספית מתוחכמת יותר. השלישי, משה קצב, נכנס לכלא בגלל שאנס אשה, ויש האומרים נשים. הרביעי והעכשווי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נחקר באזהרה על ידי מיטב החוקרים, יורשיו של ניצב בנימין זיגל, בגין ''מתנות יקרות'' ופרשיות כספים.

אירועים שדור המייסדים לא העלה על דעתו את התכנותם. מעשיה קטנה תבהיר היטב את גודל השבר. באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, ניגש חבר מפלגה מן האופוזיציה שהיתה לו היכרות אישית עם שר החינוך זלמן ארן, וסיפר לו כי לשמחתו הרבה החקירה תחת אזהרה שהתנהלה נגדו לא העלתה דבר – ועל כן הוא עולז. השיב לו זלמן ארן בערך כהאי לישנא: מה אומר לך, מעולם לא היה לי הכבוד להיות מוזמן לחקירה, כך שאיני יודע להעריך את תחושותיך. כדי לספק לנו אמת-מידה בנושא זה, הנה כמה דוגמאות.

באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, עמוס בן-גוריון בנו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, מייסד המדינה הענק, שרת במשטרת ישראל בתפקיד מפקד מחוז תל-אביב בדרגת ניצב. בימים ההם, ניצב שכיהן בתפקיד הזה היה המועמד לתפקיד המפכ''ל. ראש הממשלה הבהיר לבנו, ניצב עמוס, שכל עוד הוא מכהן בתפקיד ראש הממשלה, הוא לא ימונה לתפקיד הנכסף של המפקח הכללי של משטרת ישראל. וכל כך למה? כדי שלא יגידו שהאבא דאג לבן. וכאשר המפכ''ל יחזקאל סהר פרש, בן-גוריון החזיר את ניצב יוסף נחמיאס הגימלאי ומינה אותו למפקח הכללי. לאחר שפרש עתונאי אמריקני ראיין את ב.ג. ושאל אותו בערך בזו הלשון: במבט לאחור כיצד הוא מעריך את ימיו כמי שהנהיג את המדינה? ובן-גוריון השיב: אני לא הנהגתי מדינה, אני הנהגתי את עצמי.

ראש הממשלה יצחק שמיר, לא ראה את עצמו כראש ממשלה, אלא ככלב השמירה של ההיסטוריה, ששלחה אותו לדאוג לאינטרסים של המדינה. הוא פעל רבות עד שהצליח להעלות מליון עולים מבריה''מ, כדי לחזק את מצבה הדמוגרפי של ישראל. וכאשר עתונאים תקפו אותו הוא לא התלונן. הוא היה אומר להם: תפקידי כראש ממשלה לדאוג למדינה, ואתם העתונאים תפקידכם לכתוב – כל אחד יעשה את המוטל עליו. עשר שנים לאחר שפרש, הגיע ג'ימס בייקר, מזכיר המדינה האמריקני לשעבר, לבקור בארץ. כאשר הוא הגיע הוא ביקש לארגן לו פגישה עם שמיר. שאלוהו המארגנים: לשם מה? הרי הוא עשה לך חיים קשים. השיב להם בייקר: אבל הוא היה מנהיג. אתו ידעתי היכן אני עומד. כאשר הוא הסכים, הוא עמד בהתחייבותו עד הסוף; וכאשר הוא סירב, נהג בהתאם. זה היה האיש.

מחמד אנואר אל-סאדאת, נשיאה של מצרים, היה אדם צנוע מאד. לאחר המהפכה הוא ייסד את העתון היומי ''אל-גומהוריה'' (הרפובליקה), והיה עורכו הראשון של העתון. במשך שנתיים ימים הוא כתב את מאמר המערכת – משימה לא קלה כלל ועיקר. באחד הימים מנהל הרדיו המצרי הציע לו להגיש תכנית שבועית בת-חצי שעה. סאדאת נעתר. והרדיו שילם לו 300 לי''מ לחודש. סאדאת העביר את השיק החודשי למסגד בכפרו, כדי שלא יגידו שהוא מנצל את מעמדו. באחד הימים אחת מבנותיו סיפרה לו בשמחה רבה, כי היא זכתה במילגת למודים, לעשות דוקטורט בחו''ל. השיב לה אביה תחזירי את המילגה חזרה, שיתנו אותה לתלמיד מצטיין שמצבו הכלכלי חלש, ואני אממן לך את הדוקטורט בחו''ל, והוסיף: איש לא יוציא כסף על בנותיי, אפילו לא מיל אחד.

שלושת האישים האלה התנהגו למופת במישור האישי, פעלו כמנהיגים למען מדינותיהם. הם הובילו את מדינתם כקברניט הפוקד על אוניה שוברת קרח באוקיינוס הארקטי, באזימוט יציב שקבעו לעצמם. מבלי לזגזג בגלל לחצים כלשהם. כאשר אנו בוחנים את התנהגותו ותפקודו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בהשוואה לנזכרים לעיל, הוא אינו משתייך לליגה הזאת. במישור האישי, כל אחד מהם היה צנוע היותר. הם נזהרו בכספי צבור, כאילו שטיפלו באש. בעוד האיש שלנו בעת בקוריו, מתנה תובע להשתכן במשכני פאר. מבקש מבעלי הון להתיר לבנו להשתכן במשכנם המפואר – כדי לחסוך כסף.

אילו באמת היה בנימין נתניהו צח ונקי, היה פועל כמו עו''ד יעקב נאמן. כאשר התמנה לשר המשפטים, ופרקליט המדינה האשים אותו שהוא מסובך בפלילים, התפטר ואמר ''אני עכשו הולך לטהר את שמי''. אמר ועשה. אבל מר נתניהו מסתתר מאחורי החסינות שלו בדומה לאולמרט. שר החינוך זלמן ארן היה מתבייש לקרוא על מעלליו בעתון. אבל הוא???

---