לאחרונה פרסם ידידנו ע. צופיה מאמר מעל במה נכבדה זו בנושא היחסים בין החרדים לבין החילוניים במדינת ישראל. כפי שידוע זה מכבר העילה להעלאת הנושא היא השוויון בנשיאה בנטל, שקיומה של מדינה מחייב את אזרחיה. החילונים נושאים את המדינה על כתפיהם, בעוד שהחרדים משתמטים מהנשיאה בנטל ו''הורגים'' את עצמם באוהלה של תורה. לדעתם, בלעדי ה''הרג'' הזה שלהם המדינה לא תתקיים. הבחירות האחרונות שהתקיימו לא מכבר בישראל יצרו מצב פוליטי חדש. הממשלה החדשה שתושבע בשבוע הבא חרתה על דגלה את עקרון השוויון של הנשיאה בנטל. וזה אומר שהחרדים יצטרכו להתחיל לעבוד ולקיים את עצמם. יהיה מעוט של כמה עשרות של אברכים שהם בגדר עילויים – אותם יהיה צורך לטפח ולתמוך. כל היתר יהיו בחזקת ''אדם לעמל יולד'' – כדברי איוב.
החרדים מתנגדים לכל התפישה הזאת שהם יפסיקו לקרוא תהלים ולפרנס את עצמם. החלק האחר של העם תובע לחייב אותם בחוק. והחרדים אומרים שאם יחייבו אותם לשאת בנטל, זו תהיה החלטה שתפלג את העם. על כך אומר ע' צופיה, שהוא מעדיף את המשך המצב הקיים, ובלבד שהעם יהיה מאוחד, על פני פיצול העם. וכאן נשאלת השאלה האם באמת אנחנו עם מאוחד?
הפילוסוף הצרפתי
ארנסט רנאן (Ernest Renan), שחי במאה ה-19, היה גם היסטוריון, וגם תיאולוג וגם פילולוג. לימוד הפילוסופיה הוביל אותו אל התיאולוגיה, וזו הביאה אותו אל הפילולוגיה, כי הוא טען שאי אפשר לחקור את הנצרות מבלי להכיר את היהדות. וכדי ללמוד על היהדות הוא צריך להכיר את התנ''ך, ובכדי להכיר את התנ''ך חייבים ללמוד עברית כדי לקרוא את התנ''ך במקור. שליטתו המושלמת בעברית הביאה אותו להבחין בין שני חלקי הספר ישעיהו (מה שאנו למדנו ישעיהו הראשון וישעיהו השני). במסגרת מחקריו הוא חיבר מאמר מדעי בשאלת הלאומיות, כאשר השאלה המרכזית ששאל ''מה הופך חברה של אנשים לעם?'' מדענים בתחום מדעי החברה טוענים ששפה, עבר, תרבות, וטריטוריה משותפים הם המביאים קבוצת אנשים להיות עם. אלא שארנסט רנאן, שחקר את נושא הלאומיות קבע שקיומו של עם מותנה במבחן של ''משאל עם יומיומי''. אם החברה משיבה כל בוקר בחיוב על משאל-העם, משמע שיש עם.
לצערנו הרב, העם היהודי בישראל מפולג מיום שהוא חזר לארצו. כי החרדים שעלו לארץ, הם עלו לארץ רק בגפם. מנטלית ונפשית הם הביאו עמם את הגלות לארץ ישראל. גדולי האדמו''רים יש להם תארי אצולה תיאולוגיים ממקום מוצאם: האדמו''ר מוויז'ניץ, ישיבת פוניבז' וכד'. מתלבשים כמו בגלות ומנהלים את חייהם כמו בגלות. הם מתנהגים אל ממשלת ישראל כאילו הם חיים תחת עולו של הפריץ בגלות. אלא שאצל הפריץ הם לא העזו לדרוש ממנו שיאכיל אותם. הם שומרים על יחודם עד כדי כך, שחרדים ספרדים אינם יכולים להתקבל לישיבות חרדיות ליטאיות. המפלגות החרדיות לא רצו להכניס אף לא מועמד ספרדי אחד לרשימתם לכנסת. ואז היה זה הרב
שך, גדול הפוסקים הליטאיים שיעץ להם להקים מפלגה חרדית ספרדית. ילדות חרדיות אינן יכולות ללמוד בבתי ספר של ילדות חרדיות אשכנזיות.
לפני 140 שנה, בשנת 1873, כתב המשורר
יהודה לייב גורדון (יל''ג) פואמה בשם ''על קוצו של יוד''. בפואמה מתאר המשורר את החשיבה המאובנת של המימסד הרבני, הגורמת לרבנים להתעלל בצאן מרעיתם – כאשר הם מחטטים ומקפידים על כל תג בקורות חייו של האומלל. ואיש מהם אינו מעלה על דעתו, שיש בעיות שהזמן גרמן, וצריך לתת עליהן את הדעת. וזאת על אף שהאנשים הללו מתפללים כל יום ומברכים בתפילת ערבית ''
משנה עתים ומחליף את הזמנים''. אבל האופק הצר שלהם מאפשר להם להבין שהמדובר ב... בוקר, ערב וצהרים.
בהתאם לתפישה הרבנית המאובנת הזאת, האם מישהו מעלה על דעתו שאם הבן שלי ירצה להתחתן עם בתו של חרד, האם הורי הכלה יסכימו לשידוך? בודאי שלא. פרנסי ש''ס טוענים השכם וערב שאם הסמכות הבלעדית להשיא ישראלים תינטל מן הרבנות הראשית, זה יצור פילוג בעם. כאילו שהיום בתנאים הקיימים העם מאוחד.
המצב הקיומי, באספקט התיאולוגי, של העם היהודי בישראל מזכיר את ''הצדוקים'' ו''הפרושים'' ו''המתיוונים'' מן העת העתיקה. ואין מנוס מכך שבסופו של דבר העם יתפלג, כפי שהיה בעבר, ויקים כאן שתי יחידות מדיניות שונות – בדומה לממלכות יהודה וישראל.
והמענין הוא מכל, כי רק בישראל החרדים מתנהגים כך.
האמנם אנחנו עם אחד?
כן, מה לעשות שאנחנו עם אחד, אם אנחנו רוצים או לא?
