בצהרי יום אתמול (13.10.2010) הלך לעולמו ידידי ורעי, כאח לי, יורם המזרחי יליד ירושלים. הוא נפטר בוויניפג שבמרכז קנדה, לאחר מחלה קשה וממושכת. ילדיו טלי, רון ודן היו אתו ברגעיו האחרונים. בשנים האחרונות מחלתו (סכרת) הלכה והחמירה, עד כדי פגיעה ביכולת הראייה שלו. ובשביל אדם שכל חייו אהב לחוש את דופק החיים, זו היתה מכה קשה ביותר. נחמתנו היחידה שיורם הלך לעולם שכולו טוב.
יורם המזרחי נולד בירושלים ב-1942. הוריו התגרשו בעודו ילד, והוא גדל אצל סבו וסבתו הייקים בשכונת בית מזמיל, הידועה כיום בשם קרית יובל. הוא היה בחור דינמי ומאד פעיל בנושאים חברתיים. הוא היה ממייסדי התנועה למניעת כפיה דתית; כמו כן הוא היה מזכיר החטיבה הצעירה של מפ''ם. בבחרותו יורם היה איש שמאל, בעיקר מן ההיבט הסוציאליסטי החברתי. אבל בהיבט המדיני הוא לא קבל את הגישה של מפ''ם. ככל שבגר ולמד מתוך נסיון את הנושא הישראלי-ערבי, הוא היה איתן יותר בדעתו הימנית, בכל הקשור בסכסוך.
הוא התגייס לצה''ל ושרת בצנחנים וביחידת סיור מיוחדת בפקוד דרום, שבמרוצת הזמן הפכה להיות סיירת ''שקד''. בשנת 1960 נפצע והשתחרר מצה''ל לאחר מכן הוא למד ציור ב''בצלאל'' בירושלים. ובהמשך הוא למד בבית ספר לאמנות בוויסבאדן שבמערב גרמניה.
הוא עבד כעתונאי ברשות השדור, ברשתות טלביזיה זרות גרמנית ואמריקנית. בתוקף תפקידו העתונאי, ובזכות העובדה שהוא החזיק בדרכונים זרים בדין, הוא יכל לנוע באופן חופשי במזרח התיכון. מסעיו המרובים באזור הקנו לו ידע רחב ביותר על ארצות האזור. בסיוריו המרובים במזרח התיכון בכל אותן השנים, יורם שרת את המוסד בהתנדבות, והוא עשה זאת מתוך מניע אחד: אהבת מולדת. הוא כתב שני ספרים בנושא המזרח התיכון. הספרים פורסמו בארה''ב. הראשון שנקרא
The Golden Lion and the Sun, שדן בהרחבה על אירן. הספר השני שנקרא
The Cedar and the Star, שדן במתח שבין ישראל ולבנון. וכמו כן השתתף בכתיבת ספרי הדרכה צבאיים.
בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, ירד יורם מצריימה כשליח של עתון יומי. בהתחלה עוד הוא חשב לקחת אתו את משפחתו. אבל לאחר התייעצויות עם אנשים יודעי דבר, הוא וויתר על הרעיון ונסע לקהיר בגפו. כדי לא להסתבך עם השלטונות, ההנחיות שלו היו לא להתעסק בפוליטיקה. בהתאם לכך הוא הונחה לשלוח לעתון רק כתבות צבע. דהיינו תמונות מהחברה המצרית על כל גווניה. כעבור כמה חדשים, יורם התבקש על ידי המוסד לבדוק סוגיה כלשהי. וכרגיל, יורם עמד המשימה. כעבור כמה ימים הופיעה תמונה שלו בעמוד הראשון של אחד העיתונים היומיים המופיעים בקהיר, ובצמוד אליה הופיעה כותרת שאמרה: המרגל הישראלי בקהיר.
יורם נכנס ללשכת השגריר שלנו בקהיר, והראה לו את העתון. השגריר שהוא מזרחן שתחום מומחיותו היא מצרים, אמר ליורם: אל תשים לב. זה לא עתון רציני. אילו זה היה מופיע באחד העתונים הגדולים בקהיר, אז הייתי אומר שיש מקום לדאגה. יורם יצא מאצל השגריר, והנה הוא פוגש את הרכז של השב''כ בשגרירות. וזה מסתכל על יורם כלא מאמין: אתה עוד כאן? הוא שאל את יורם. עכשו אתה עף מכאן לשדה התעופה, אל תחזור למלון, וקח את המטוס הראשון שיוצא מקהיר, לא חשוב לאן. וכך ניצל יורם.
כעבור חודש לאחר שחזר לארץ, הוא לא מצא עבודה. הטלביזיה הישראלית סרבה להעסיק אותו. המוסד סרב לסייע. לבסוף הוא פנה למנכ''ל משרד ראש הממשלה, אריה מקל, ובקש ממנו שיפעל אצל הטלביזיה שהיתה בשליטתו, להעסיק אותו. שום דבר לא עזר. ואז האיש קם וחזר לקנדה. באחת השיחות האחרונות שהיו לי עם יורם, הוא אמר: על דבר אחד אני כואב ביותר. המדינה שנתתי לה את חיי זרקה אותי לפח האשפה. ואני מה בסך הכל רציתי: עבודה.
חבל על דאבדין ולא משתכחין. יהי זכרו ברוך.
יורם המזרחי הלך לעולמו
