בשבת שעברה קראנו את פרשת השבוע שהיא פרשת ''כי תשא''. בפרשה זו מסופר על מעמד הר סיני, ועל מעשה העגל. בעקבות ההתרחשויות אז למרגלות הר סיני הודבק הכינוי לעם ישראל בתלמוד שאומר: ''ישראל עמא פזיזא''. זאת אומרת שאנחנו ידועים כעם פזיז. הכתוב מספר לנו שלפני אותו מעמד תורתו של הקב''ה הוצעה לעמים אחרים. חלק מהם דחה את התורה וחלק מהם בקש ללמוד אותה תחילה, ורק אחר כך להשיב. וכאשר התורה הוצעה לעם ישראל הוא השיב מיד: ''נעשה ונשמע''. זאת אומרת שהעם התחייב לקבל את התורה עוד לפני ששמע אותה. מכאן שאפשר לייחס לעם ישראל פזיזות.
אבל המעניין הוא שהפזיזות של העם באה לביטוי בתקופה או במצב שהעם נהנה מחופש. ברגע שהעם נתון בלחצים והוא אינו יכול לבחור - אז הוא הולך בתלם. במשך אלפיים שנה שהעם היה בגלות, הוא חי תחת עריצותם של שליטים זרים, והוא קבל את הכלל התלמודי ''דינא דמלכותה דינא''. במקרים שהונחתו עליהם גזרות קשות, היהודים לא חפשו פתרונות אינסטנט. היו יושבים על המדוכה ימים כלילות, ודנים ושוקלים כיצד להשיב לפריץ? האם לקבל את הגזרה? האם לנסות לבטל חלק ממנה? ומה יקרה אם לא יוכלו לעשות דבר? האם לעקור למקום אחר או להשלים עם הגזרה? ואינני מתייחס כאן לגירוש ספרד. למרות שגם במקרה הזה ניסו היהודים להתחמק מן גזרת ההשמד ו/או הגירוש על ידי אמוץ ההתחפשות - האנוסים.
על אף שההסטוריה מלמדת אותנו שהפתרון החפוז הוא מתכון לכשלון, חזרנו לסורנו בעת החדשה. קדמונינו מאסו בקשיים ובתלאות המדבר, רק נקרתה להם הזדמנות שאולי תקל עליהם וכבר בחרו בה. וכאשר הבשורה אחרה מעט להגיע, קם פלג מתוך העם ודרש לעשות אלהים מוחשי, עגל הזהב, שיקרב את קץ סבלותיו של העם. ומה עשה דורנו שלנו? הלך גם הוא בתלם של דורשי עגל הזהב. לאחר מלחמת יום כיפור וכאביה קמו ודרשו לעשות עגל, אלא שהפעם קראו לו ''שלום עכשו''. ו''העגל המודרני'' הזה הפך נצחון צבאי גדול לתבוסה כואבת. עד שקם פרעה וחילו שטובעו בתעלת סואץ, ונכסו לעצמם נצחון צבאי.
העתונאי המצרי הגדול,
אניס מנצור, שהיה ידידו הטוב של הנשיא
סאדאת (כמו שעורך אל-אהראם,
מחמד חסנין הייכל, היה ידידו הקרוב של
נאצר) כתב מאמר על הלילה הראשון של סאדאת בירושלים. והוא מספר שסאדאת בקש אותו שיצטרף אליו לירושלים, והוא הטיל עליו שליחות: בזמן שאני אהיה עסוק בפגישות, תסתובב בירושלים, תבדוק את הלכי הרוח - ובחצות תבוא אלי לחדר ותספר לי. ומנצור מספר: בחצות נכנסתי לחדרו של הנשיא. ספרתי לו שהעיר מלאה בשלטים הדורשים ''שלום עכשו'', דגלי מצרים מתנוססים בכל עבר, והצבור הישראלי שמח מאד על הבקור. הנשיא הגיב: אם כך הוא המצב אני לא אוותר להם אפילו על גרגיר אחד של חול.
אפשר אם כן לומר ש''שלום עכשו'' כתופעה בחיי העם היהודי נולד כבר במעמד הר סיני.
עגל הזהב ו''שלום עכשו''
