לפני כחצי יובל שנים, למחרת פרסום דו''ח ''וועדת כהאן'' בענין מחנות הפליטים סברא ושתילא, השבועון האמריקני פתח את כתבתו בנושא זה באומרו: כאשר מדובר בערכי מוסר, אין כמו היהודים ואפשר רק ללמוד מהם. היום ספק רב אם אפשר לומר את הדברים האלה. שכן למחרת פרסום החלטתו של פרקליט המדינה, מר משה לדור, כי הוא החליט לסגור את התיק הפלילי של ראש הממשלה בנושא מכירת בנק לאומי,
בהעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין. דהיינו, התיק לא נסגר מחוסר כל אשמה, אלא שיש ראיות, אבל הן אינן מספיקות.
כעבור שלושה ימים, התלבש
ירון דקל על
ירון זליכה ולעג על דבריו שייחס לראש הממשלה מעשים פליליים מן החמורים ביותר. כנראה שירון דקל לא נתן את דעתו על כך, שהדברים הסתיימו כפי שהסתיימו
תודות לזעקותיו בזמן אמת של ירון זליכה. כנראה שעצם העובדה שראש הממשלה נדרש לחקירה תחת אזהרה לא הפריעה לשדר הרדיו. כעבור שבוע ימים
יואל מרקוס הרחיק אף יותר, הוא ניקה את ראש הממשלה לחלוטין בענין זה, כאשר כתב שהחלטתו של פרקליט המדינה מזכה לחלוטין את ראש הממשלה. כי היא נשענת על ההחלטה הקובעת, כי ראש הממשלה פטור מלהשיב על האשמה, ואף ציין No case to answer. אבל במציאות זה לא נכון.
ביום ששי האחרון תקפה השדרנית
ג'ודי שלום-ניר-מוזס, את היועץ המשפטי לממשלה על כי אינו מוכן לדחות את השמוע לראש הממשלה, בנושא פלילי אחר. מה הבהלה? שאלה השדרנית. לראש הממשלה יש מדינה לנהל ואין לו זמן לשטויות מעין אלה. ואז היא הציעה שאולי כדאי שנאמץ את המודל הצרפתי, הקובע: כאשר ראש הרשות המבצעת (הנשיא) נדרש לחקירה בעניינים פליליים, החקירה תידחה עד לסיום כהונתו.
ממש מזעזע. אנחנו אבות המוסר, אלפי שנים נהלנו את אורחות חיינו על פי העקרון התנ''כי
וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים (שמות י''ט, ה'; דברים ז'). יתרה מזו, לא רק שהחמרנו עם ''בוזגלו'' כאשר קבענו ''דין פרוטה כדין מאה''. אלא שהחמרנו יותר עם בעלי השררה, כאשר קבענו
ייקוב הדין את ההר, ולא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא (מסכת סנהדרין דף ו'). והנה באים מעצבי דעת הקהל ואומרים ''לא תחסום שור במעילתו''. תן לו להמשיך במעשיו עד סוף הקדנציה. זאת לא האתיקה שלנו, זה מבית מדרשם של האחרים - וראוי לנו להעתיק זאת.
אז אם תורת המוסר מבית מדרשנו כבר אינה ברוח הזמן, אז אולי כדאי שנאמץ משהו מבית מדרשם של האחרים. והנה כמה דוגמאות שאולי יעניקו לנו פרספקטיבה ונוכל לבחור אחת מהן. בכמה מדינות במערב אפריקה הטובעות בשחיתות עד צואר מקובלת הנורמה הבאה. מינוי פוליטי כלשהי פרושו ''רשות למעול ולגנוב ככל שיוכל'', עד שמתפרסמת ידיעה בעתונות כי ''נתגלו אי סדרים כספיים במיניסטריון של אותו מינוי''. פרסום ידיעה כזו זה איתות לבעל המינוי להתפטר.
ב
ארה''ב יש לנשיא מעמד חזק ומיוחד, אבל הוא אינו חסין מפני החוק במקרה של מעילה או גניבה. אם מתפרסמת ידיעה כלשהי בנושא כזה, הנשיא מתבקש להתפטר. אם הוא מסרב, הסנאט יכול להדיחו (Impeachment) ברוב של שני שלישים. הנקיים ביותר בעניינים כאלה הם היפנים. אצלם ראש ממשלה, שר או כל פקיד בכיר אחר, מתפטר מיד מתפקידו, אם רק נרמז משהו שלילי עליו.
והנה במאה העשרים ואחת, אנחנו בעלי הפטנט על המוסר, אבל היפנים הם, הם שאמצו את הפטנט ונוהגים על פיו. את ההסבר לכך אפשר למצוא במענה לשאלה המפורסמת:
מה ההבדל בין ישראל לבין יפן? והתשובה לכך היא:
בישראל, ''עם עובד'' היא רק הוצאת ספרים.
האם ישראל היא אור לגויים?
