לא אחת התבטאתי בנושא השקר בחברה הערבית, ובמאמרי
ה''חמור'' של סאדאת שפורסם כאן ציינתי, כי במצרים ההסכמה על השקר היא בחזקת עשר. בהרבה מקרים היו שלא הסכימו אתי על ההכללה שאני עושה: ''מה, כולם משקרים?'' באופן כללי השקר מקובל בחברה הערבית, כי ב''חמשת עמודי האסלאם'' (חמשת הַדִּבְּרוֹת) אין שום אזכור בדבר האמת והשקר. אבל במצרים יש מניע נוסף חזק מאד, והוא יצר הקיום. מניע זה קיים בשני רבדים, בשכבת הדלות והעוני מחד, ובעשירון או במאיון העליון. בשכבה הראשונה, יצר הקיום הוא אמיתי. הרדיפה אחר פת-הלחם קשה ביותר. ואילו אצל האליטה, יצר הקיום הוא השמירה על הקיום המעמדי.
לזכותם של הסופרים במצרים ייאמר, כי הם משתדלים להציג את הבעיות החברתיות שלהם ללא כחל וסרק. הבקורת החברתית שלהם היא נוקבת. אבל כמו שאמר אחד מהם: כמו שהנילוס זורם כבר 7000 שנה עם הבעיות הללו, הוא ימשיך לזרום כך הלאה. דהיינו, שקצרה ידו של השלטון מלהושיע. בין מחוסר רצון ובין מחוסר יכולת. בשנת 1980 טיילתי על סכר האסואן הגבוה עם קצין מודיעין מהצבא המצרי. המחזה היה מדהים. מצד אחד, סכר מודרני ענק המתנשא לגובה 100 מטרים, שעצירת מי הנילוס יצרה אגם על שטח של 5000 קמ''ר, עם 17 טורבינות חשמל. ומאידך, אתה מתרחק 300 מטרים מן הסכר, והנה פלאחים עם טוריה ביד, עסוקים בהשקיה בשטה הפרעונית - פותחים תעלה ומזרימים מים, ומיד סוגרים אותה.
שאלתי את שותפי לטיול כיצד הוא מסביר את התופעה שהמודרניזציה והפרימיטיביות דרים בכפיפה אחת. והוא השיב, כי 65 אחוזים מכח האדם הכפרי, פרנסתם על ההשקייה. לפי תפישתו, אם ההשקייה תהיה מודרנית, האנשים ירעבו ללחם - כי הם אנלפביתיים ואינם יודעים לעשות משהו אחר. ובאותה הזדמנות הוא גם מסר לי נתון דמוגרפי מדהים: כל עשרה חדשים האוכלוסיה המצרית גדלה במליון איש נוספים נטו. ויש בעיה קשה למצרים, ייצור המזון אינו מספיק. אלה הנתונים שיסבירו את יצר ההשרדות.
אינני זוכר מי מהסופרים כתב מה. אבל זכורים לי שתי דמויות מהספרות המצרית שיסבירו את תופעת השקר. הדמות הראשונה של בחור צעיר אינטלגנטי מאד, יפה-תואר ושאפתן. נולד בכפר והצליח תודות לשאפתנותו לסיים בי''ס תיכון עם ציונים גבוהים. הצליח להתקבל ללמודים בפקולטה למשפטים. מחוסר אמצעים הוא נאלץ להתגורר ב''עיר המתים''. אנשים רבים המגיעים מן הכפר אל העיר, וידם אינה משגת, מקימים להם אוהל בין שני קברים ומתגוררים שם. יש לו חליפה, עניבה, חולצה ונעלים שאותם הוא שומר אך ורק לאוניברסיטה. במהלך הלמודים הוא מתוודע אל סטודנטית מבית אמיד, שמתאהבת בו. והנה מגיע הרגע שהיא רוצה להציגו להוריה. לאחר ההיכרות, האב מורה לאחד מאנשיו לבצע תחקיר על עברו ומוצאו של הסטודנט. כעבור זמן מה האב מזמין את הבחור לארוחת ערב משפחתית. בתו הסטודנטית מאד שמחה. ובארוחת הערב האב מטיח בפני אורחו את האמת על מוצאו. ''אתה שקרן'', מטיח האב בפניו, והסטודנט בטרם שיעזוב עונה לו: ''אני לא משקר, אני מתייפה'' (انا لا اكذب, انا اتجمل).
הספור השני גם הוא באותו נושא. בחורה צעירה מבית מאד עשיר מתאהבת בבחור יפה-מראה עם אופי חזק וישר. היא יודעת שהוריה לא יסכימו לקבל אותו כי הוא אינו משתייך לבראנז'ה. היא מצליחה לגייס את אביה לעזרתה. האב נפגש עם הבחור, ולאחר היכרות קצרה הוא משתכנע, שלבחור יש תכונות ואופי שיסייעו לו להתמודד עם החברה הגבוהה. אבל כדי לשכנע את המכרים, שהבחור אמנם לא מבית אמיד, אבל הוא איכותי. ההורים של הצעירה מחליטים שהוא יוצג כקצין צבא בכיר שהשתחרר. הבחור מסכים לשתף פעולה עם הרעיון. אבל מהר מאד הוא נופל בפח כאשר השקר מתגלה. כמובן שמשפחת הצעירה האמידה עוברת השפלה קשה (فضيحة بجلاجل).
אלו הן דוגמאות ספרותיות. אבל בחיי היומיום בקהיר אתה רואה ילדים בני שש ושמונה, שנאלצים לשקר ולגנוב כדי שתהיה להם פיתה לאכול. באחד הימים, נכנס ישראלי לחנות נעלים בקהיר. מאחר שמוצרי העור במצרים הם מאד זולים, החליט האיש לקנות ארבעה זוגות נעלים. הוא הוציא שטר של 100 דולר והגיש אותו לבעל החנות. בעל החנות סרב לקבל את התשלום במטבע זר. לפתע נכנס ילד לחנות, ואז הוא אומר לישראלי: תן לי אני אחליף לך את הכסף. הילד לקח את השטר, הלך ולא חזר. ואז הישראלי שואל את בעל החנות, לאן הלך הילד, ובעל החנות משיב כי הוא אינו מכיר אותו בכלל. וכאשר אתה גדל בצורה כזאת, זה הופך את ההרגל לטבע.
השקר במצרים כיצר ההשרדות
