תודה רבה, דובי

לא חשוב כל-כך מה אמר ומדוע אמר, אלא איזו השקפת-עולם הוא חשף.

כולם כבר ניסו לנתח את דבריו של דוב וייסגלס, איש-אמונו הכי-הכי קרוב של אריאל שרון. אך לא היה מה לנתח. הדברים ברורים לחלוטין: ''תוכנית ההתנתקות'' נועדה להקפיא את תהליך-השלום לעשרות שנים, לשים את כל תוכניות-השלום ''בפורמלין'', להוריד את רעיון המדינה הפלסטינית מהפרק לתמיד.

תריסר התנחלויות קטנות תפורקנה כדי להשאיר במקומם כמעט את כל המתנחלים בגדה. ישראל ''תוותר'' על רצועת-עזה, שהיא 1.3% משטח הארץ, כדי להשתלט סופית על הגדה המערבית, הגדולה ממנה פי 16. רצועת-עזה תנותק מהעולם בים, ביבשה ובאוויר, וכמוה 7-8 מובלעות פלסטיניות דומות שתיווצרנה בגדה.

מדוע חשף ''דובי'' את התוכנית הזאת? הרי הגילוי הוא יריקה בפניה של מפלגת העבודה, בדיוק כאשר שרון זקוק לתמיכתה!

התשובה פשוטה: שרון רוצה לרכוש את הימין, והוא מצפצף על השמאל. 13 מבין 40 חברי-הכנסת של מפלגתו לא הצביעו בעדו השבוע, כאשר בסך-הכל עמדה על הפרק הצעה שהכנסת ''תרשום לפניה'' הודעה בלתי-חשובה שלו. שרון רצה להסביר לאנשי הימין הקיצוני במפלגתו ש''ההתנתקות'' אינה תוכנית-שלום אלא תוכנית מלחמה, לא ''ויתור'' על שטחים אלא סיפוח שטחים, לא פירוק התנחלויות אלא הרחבה מזורזת של ההתנחלויות בגדה.

שרון אינו יכול להגיד זאת בעצמו, מפני שזה היה מציג את ג'ורג' בוש ככלי ריק. לכן שלח את עוזרו הנאמן ביותר להגיד את הדברים במקומו. כל מתנחל יודע שקול ''דובי'' כקול אדונו.

שרון היה יכול להרשות לעצמו להתייחס בזלזול גמור ל''שמאל''. ולראייה: שמעון פרס קם בכנסת, ניתח את דברי וייסגלס וגינה את שרון בחריפות. מיד לאחר-מכן כינס את סיעתו ודרש שלא תצביע נגד שרון. אלא שסיעתו דווקא הושפעה מנאומו בכנסת והחליטה – 10 נגד 9 – להצביע נגד שרון. ''הצלחתי יותר מדי,'' התלונן פרס.

אחר-כך הודיעו שתי מפלגות ה''שמאל'', העבודה ויחד, שיצביעו בעד תוכנית ההתנתקות כאשר יביא אותה שרון לכנסת. שום גילויים לא ירתיעו אותן. שרון ידע שהוא יכול לסמוך על רפיסותן, והוא צדק.

רק וייסגלס עצמו ישלם, מן הסתם, מחיר. קשה להאמין שהידידות המופלאה בין ''דובי'' ו''קונדי'', בין וייס ורייס, תחזיק מעמד אחרי שוייסגלס הפשיט אותה בפרהסיה.

אבל לא זה מה שחשוב באמת. וייסגלס הרי לא חידש דבר למי שהכיר את כוונותיו של שרון. ומי שרצה לרמות את עצמו, ימשיך בכך גם אחרי דבריו.

מה שחשוב באמת הוא השקפת-עולמו של שרון, כפי שהתגלתה בדברי נאמנו. כאשר זה חשף את הלכי-הרוח של אדונו, האיר באור גדול את אמונותיו ותפיסותיו הבסיסיות, שעיקרן:

העולם הוא חד-ממדי, עולם שטוח. העולם שלפני גליליאו.

עולם שבו שולט הכוח, ורק הכוח.

זה עולם שאין בו עבר ואין בו עתיד. שאין בו לקחי ההיסטוריה ואין בו ראיית הנולד. מה שקיים עכשיו, זה מה שיש וזה מה שיהיה.

זה עולם שאין בו כוחות מוסריים, שאין בו ערך לדעת העמים, עולמו של סטאלין, ששאל בלעג: ''כמה אוגדות יש לאפיפיור?''

הדבר היחיד הקובע הוא האינטרס של ישראל והעם היהודי (כפי ששרון מבין אותו.)

האינטרס הזה הוא להשתלט על כל ארץ-ישראל, מהים עד הירדן (לפחות).

לפלסטינים אין כוח. לכן העם הפלסטיני אינו אלא אובייקט, שאפשר לבעוט בו ככל שנרצה.

לאירופה אין כוח. אז לעזאזל אירופה.

יש רק כוח אחד בעולם: ארצות-הברית. היא ''הנהלת העולם''.

כל הכוח בארצות-הברית מרוכז בבית הלבן. הנשיא ועוד קומץ אנשים הם המנהלים.

כך זה כעת, וכך זה יהיה גם בעתיד.

לכן, כל מה שדרוש הוא לשמור על העוצמה של צה''ל ועל הברית עם הבית הלבן. כל השאר זה שטויות, פנטזיות של אינטליגנטים.

צה''ל והבית הלבן - זוהי הקומבינציה המנצחת. כך נשתלט על כל ארץ-ישראל, בלי פשרות. אין צורך בתהליך-שלום, מפני שאין צורך בשלום. הפלסטינים הרי גורם זניח. שיישבו לפי שעה בגטאות שלהם, ובמשך הזמן ייעלמו מהארץ.

עד כאן, בתרגום חופשי, עולמו של שרון על פי וייסגלס.

למראית-עין, זוהי תמונה ריאליסטית. התפיסות של שרון הן פרימיטיביות, ודווקא משום-כך הוא תופס את עיקר הדברים כהווייתם.

האמנם? האם זו באמת התמונה האמיתית? ההיסטוריה מראה שהכוח הצבאי הגס הוא מכשיר קהה, שלעולם אינו פותר בעיות מורכבות. מי שסומך רק עליו יגלה שהוא סומך על קנה רצוץ, הפוצע את היד האוחזת בו.

כאשר תומאס ג'פרסון כתב בהכרזת-העצמאות האמריקאית על ''כבוד לדעת האנושות'', זו לא הייתה מליצה חסודה. הייתה זאת קביעה ריאליסטית. דעת-הקהל משפיעה באלף ואחת צורות על התנהגות המדינות. היא יכולה לגרום לתוצאות מרחיקות-לכת. ''העט חזק מהחרב,'' כתב משורר בריטי חכם. ולאפיפיור יש אוגדות, גם אם אינן צועדות בסך.

הכוח הצבאי הוא רק אחד הכוחות הפועלים בעולם. הכוחות הכלכליים משפיעים לא פחות, ובטווח הארוך הם משפיעים הרבה יותר. לכוחות המוסריים, שאינם גלויים לעין, יש השפעה אדירה. כך קבע דווקא אחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה, נפוליון.

אי-אפשר לנצח את הכיסופים האנושיים לחרות, ולא את מאווייהם של עמים מדוכאים לשחרור. להתעלם מהם אינו ריאליזם, אלא עיוורון.

אפילו ג'ורג' בוש, אדם לא פחות פרימיטיבי וכוחני מאשר שרון, למד שגם ל''הנהלת העולם'' יש מגבלות חמורות. הוא שוקע בבוץ של עיראק. לחשוב שאפשר לפתור את בעיות ישראל על-ידי ברית עם ''מנהלי העולם'', תוך התעלמות מכל השאר, זוהי אשליה.

העולם איננו חד-ממדי, גם אם מדינה אחת הגיעה בו לעליונות צבאית מרשימה. העולם הוא מקום מורכב מאוד, שבו פועלים כוחות ללא-ספור, ושבו שום דבר אינו קופא במקומו. ''הכל זורם,'' כדברי היווני הקדום.

כפרפראזה לדברי האמלט: יש יותר דברים בשמיים ועלי אדמות, אריק, מכפי שאתה חולם עליהם בהשקפת-עולמך!

השקפת-עולמו של שרון, הנראית כל-כך ריאליסטית, היא הכי-הכי לא-ריאליסטית. זוהי השקפה המובילה לאסון.

ולדוב ווייסגלס שחשף אותה לעיני כל, יהיו מניעיו אשר יהיו, תודה רבה.