דומני שאין בעם ישראל תקדים לרדיפה מהסוג שחווה ראש הממשלה מר נתניהו. ספק אם בעמים אחרים יש תקדים דומה. ברור שבדרך הטבע שום אדם לא היה מחזיק מעמד
החלק הראשון של פרשת השבוע, קצת יותר ממחצית, עוסק בהמשך ההתארגנות והתחלת התנועה של עם ישראל אל עבר הארץ המובטחת. אחרי מסע של שלושה ימים, כבר בחניה הראשונה
(במדבר י''א): א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. לא ברור על מה התאוננו, נשמע כאילו היתה שיחת קיטורים בשביל הכיף אבל כנראה נלחצו מהשהות במדבר, לא סמכו על ה' שיוביל אותם בבטחה. גם לא ברור במי פגעה האש אם בקצה העליון או התחתון של המחנה, אבל נראה יותר שבעליון, 'בקצה', כלומר 'בקציני' המחנה, באלה שהיו אמורים לשמש דוגמא חיובית. העם פונה אל האומנת:
ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. מסתבר שאת הקיטורים הנ''ל השמיעו בלחש, שעל כן משה לא שמע אותם. והנה עוד לא הספיקו להתאושש מפגיעת האש הזאת וכבר עולות טענות חדשות. והפעם גם משה שומע:
... וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. שכחו את הפרגולים שהצליפו בהם, שכחו את עבודת הפרך, שכחו את רצח הילדים, זוכרים חוויות קולינריות. המילקי במצרים זמין יותר מאשר במדבר.
י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו--אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. אפשר להבין אותו ולהזדהות איתו. אחרי כל מה שהשקיע בהם לשחררם מעבדות מצרים הם לקחו איתם את מצרים למדבר.
התגובה של משה קשה מאוד, נראה שהוא מגיע אל סף שבירה:
יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה--עָלָי. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. יש להם מספיק אוכל, הרי אתה מוריד להם את המן כל בוקר, אבל כעת הם רוצים דוקא בשר:
יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה: כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. כבר אין לי כוח לשמוע אותם טוענים כמה רע להם בעוד שהיום הרבה יותר טוב ממה שהיה בעבר. נמאס לי. מעדיף למות:
טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי.משה הוא הראשון אבל הוא לא לבד
משה הוא גדול הנביאים וגם גדול המנהיגים של עם ישראל. המרורים שהוא אכל מהמונהגים שלו ותגובתו לכך מהווים מודל לכל מנהיג בעם ישראל מאז ועד בכלל. והרי כל זה היה צפוי, משה ידע מראש שהוא מקבל עליו משימה כבדה ביותר. כמו שכותב הרמב''ם שבתכונות המאפיינות את המנהיג של עם ישראל כלולים הפרטים הבאים:
וסובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבינו שנאמר בו ''כאשר ישא האומן את היונק'' והרי הוא אומר ''ואצוה את שופטיכם'' זו אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק. צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים כיון ששלחו הקב''ה במצרים ונאמר ''ויצום אל בני ישראל'' אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים.אז כך הגיע אל חז''ל במסורת, שהקב''ה אמר למשה ואהרן שהמינוי שלהם להנהגה מחייב אותם להבליג אפילו אם המונהגים יקללו אותם וכו'. ואמנם המונהגים הקפידו על כך בהידור רב, רק שמגיע שלב בו המנהיג מרגיש שכלו כוחותיו, שאינו יכול עוד. ההמשך תלוי ביחסו של המנהיג למונהגים, אם הוא ממשיך לגלות כלפיהם רחמים, כמו משה רבנו בפרשתנו, הוא ממשיך להנהיג. ממנה לו עוזרים אבל ממשיך. אבל אם מתוך מצוקתו הוא מתנתק רגשית מהמונהגים, הוא מסיים את תפקידו וממנים לו מחליף. כך היה עם אליהו לאחר האירוע בהר הכרמל (מלכים א', יח) שבו הניע את כל העם להכריז פעמיים ''ה' הוא האלקים'' ולמחרת קיבל הודעה שאיזבל המלכה מתכננת לרצוח אותו.
הוא הלך למדבר ומתוך יאוש
(שם י''ט): ... וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת. ה' מתגלה אליו ושואל מדוע נפלת ברוחך עד כדי כך, והוא עונה:
... כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... והתגובה של ה' היא לך תמנה את המחליף שלך:
... וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. ובעצם, כך גם היה עם משה לקראת סוף הנדודים במדבר; אחרי מות מרים נעלמה גם הבאר שליוותה אותם בדרך וככל הנראה משה ואהרן לא התייחסו לכך. העם פנה אל משה בתלונה על שמשאירים אותם צמאים ומשה נרתע מפניהם. ה' אמר לו שהם צודקים והורה לו לדבר אל הסלע שיוציא מים, אבל משה שהיה נסער הכה בסלע לא לפני שהקניט את העם בפנייה:
... שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים...כאן הסתיים תפקידו של משה והוא נצטווה להעביר את השרביט ליהושע.
ובמעבר לאקטואליה, דומני שאין בעם ישראל תקדים לרדיפה מהסוג שחווה ראש הממשלה מר נתניהו. ספק אם בעמים אחרים יש תקדים דומה. ברור שבדרך הטבע שום אדם לא היה מחזיק מעמד מול רדיפה כזאת. ההסבר היחיד, לעמידתו וגם להצלחות שלו למרות כל המכשולים ששמים בדרכו, הוא כי זה רצון ה'. חומר למחשבה למי שמעוניין.
המנהיג של עם ישראל: מעדיף למות
