כשמרדכי התעקש לדבוק בדרכי אבות, להישאר חריג ואף להפגין את חריגותו בכך שסירב לקבל את הגזרה להשתחוות להמן ואפילו לא לכרוע לפניו, היה ברור לו שהוא מסכן את חייו, עם זאת מן הסתם לא עלה בדעתו שבכך הוא מסכן את כל היהודים. אבל המן חשב אחרת
פורים בערב שבת פרשת תצווה מזמן לנו השוואה מתבקשת בין המנהיגות של משה למנהיגותו של מרדכי. חז''ל עורכים את ההשוואה הזאת במקומות שונים וההקשר העיקרי להשוואה הוא בנוגע לגילוי עוצמת החיבור של עם ישראל לשורשו העליון, לקב''ה. ההנהגה של משה את עם ישראל היתה מלווה בניסים גלויים על בסיס קבוע; המכות שחטפו המצרים עד שנאלצו לשחרר אותנו, קריעת ים סוף, ירידת המן, לחם מן השמים כל בוקר, מתן תורה ועוד ועוד. הקשר עם הקב''ה היה יומיומי ואי אפשר היה לטעות בו. לעומת זאת מרדכי חי ופעל בגלות, בתקופה של הסתר פנים שבה לא מזהים את נוכחות ה' והנהגתו את העולם, עד שהיו מי שהתבלבלו וחשבו שהשתנו הזמנים.
במציאות הזאת של הסתר פנים, כשהוזמנו להשתתף במשתה הראווה שערך אחשורוש, משתה הוללות שנמשך 180 יום, לא היתה להם שום התלבטות. אמנם לא היתה שם כפיה והכל היה כשר למהדרין, אבל הם נהנו מכך שמקבלים אותם כשווים ולא הפריעה להם העובדה שהתקרובת הוגשה בכלים שנשדדו מבית המקדש. שוויון הנפש שלהם כלפי השימוש בכלים של בית המקדש שבו התפללו אבותיהם, בסעודת הוללות של אחשורוש (ואולי גם שימוש שלהם עצמם באותם כלים) מלמדים שהרגשות היהודיים התכהו מאוד, ומכאן להתבוללות ר''ל, קצרה הדרך. בקיצור נראה על פניו שמרבית היהודים נטו לשכוח את ייחודם ודי השתלבו באווירה הכללית המופקרת של מלכות אחשורוש.
כשמרדכי התעקש לדבוק בדרכי אבות, להישאר חריג ואף להפגין את חריגותו בכך שסירב לקבל את הגזרה להשתחוות להמן ואפילו לא לכרוע לפניו, היה ברור לו שהוא מסכן את חייו, עם זאת מן הסתם לא עלה בדעתו שבכך הוא מסכן את כל היהודים. אבל המן חשב אחרת ויזם גזרה
(אסתר ג'): ... לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--עַם מָרְדֳּכָי. מי שאינו מזדהה כיהודי לא עניין אותו, הוא ביקש להשמיד רק את עַם מָרְדֳּכָי, את אלה שמזדהים עם דרכו מרדכי. למרדכי היה ברור שאת הכל מכוונת ההשגחה העליונה וכל פעולותיו היו מכוונות בהתאם לאותה השגחה. והנה פלא, פתאום כל היהודים מזדהים עם מרדכי, התעוררה בהם נקודת היהדות והחליטו להזדהות כיהודים למרות הגזרה.
הגיע זמן משיח
כלומר במבחן התוצאה מרדכי הצליח לחבר חזרה את עם ישראל לשורשם העליון, לחדש את הקשר שלהם עם הקב''ה. בדיוק מה שעשה משה כמעט אלף שנים לפניו. אבל יש הבדל בולט ביניהם ודוקא לזכותו של מרדכי; אצל משה הנוכחות האלקית היתה גלויה לגמרי, קיבלנו את התורה והתחייבנו ''נעשה ונשמע'' במעמד הר סיני שבו היה גילוי אלוקות בעוצמה שחז''ל הגדירו ''כפה עליהם הר כגיגית''. שכן הגלוי האלוקי למרגלות הר סיני היה כל כך עוצמתי שלא היתה שום אפשרות לסרב. וכשמתחייבים על משהו בנסיבות כאלה, הרי כאשר מתעמעמת חוויית הגילוי וחוזרים לשגרה האפורה עלולים לשכוח שהתחייבנו. או אפילו לטעון שהתחייבנו כי לא היתה לנו ברירה.
ולזה בדיוק מתייחסים חז''ל בהשוואה שהם עורכים בין מרדכי למשה
(שבת פח/א): וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות י''ט) אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם ''אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם'' אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא (אפשרות לטעון שכפו עלינו את התורה)
אמר רבא אף על פי כן הדור (חזרו ו) קבלוה (את התורה מרצון)
בימי אחשורוש, דכתיב קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, קיימו(מרצונם בימי מרדכי)
מה שקיבלו (בכפיה בימי משה). ההשוואה הזאת תעזור לנו להבין את האמירה של חז''ל שבכל דור יש משה רבנו, כי ממנה אנחנו למדים שבכל דור הקב''ה שותל את המנהיגות שהדור זקוק לה, לפעמים היא מתגלה ולפעמים נסתרת.
וכאמור, השנה חל פורים בערב שבת פרשת תצווה. וכך זה מתחיל
(שמות כ''ז): כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. באופן חריג שמו של משה אינו נזכר בפרשה זו כמו שנזכר בכל פרשות התורה מאז שנולד. המפרשים דנו בסוגיה זו אבל לענייננו נביא רק את הפירוש החסידי מכ''ק אדמו''ר מליובאוויץ', שאין כאן חיסרון חלילה, להיפך, הרי שמו של אדם נועד לתווך בינו ובין זולתו בעוד שכאן הפניה היא אל וְאַתָּה, אל המנהיג המוחלט, בלי קשר לשם שבו הוא מזוהה בזמן נתון. מישהו אמר מרדכי? כן, 'מרדכי בדורו כמשה בדורו' וכך גם מנהיגי ישראל לאורך כל הדורות. אז אחרי משה ומרדכי הגיע כבר הזמן שנקבל את המשיח שגם שמו מתחיל באות מ'.
מנהיגות - ממשה עד מרדכי
