לפני כ-62 שנים, בהיותי צוער בקורס הקצינים, שכן בה''ד (בסיס הדרכה) 1 בכפר סירקין, בפאתי פתח תקוה, בשטחו של שדה תעופה צבאי בריטי לשעבר שבו עדיין נצבו מטוסים ישנים ונטושים פליטי מלחמת העולם הַשְּׁנִיָּה ומלחמת השחרור (ורובם נגנבו או נעלמו בדרך אחרת במשך השנים וחסרו מאד למוזיאון חיל האויר שהוקם בחצרים שבנגב).
בקורס חולק לצוערים הספר ''אנשי פַּנפִּילוֹב'' שכתב אלכסנדר בַּק, לפחות חלק ממנו נכתב תוך כדי המלחמה. כצוערים נדרשנו לקרוא אותו. כנראה על-מנת להטעימנו טעם מנהיגות. לימים נודע לי שהספר המעולה הזה הפך לספר חובה בכל צבאות בריה''מ לשעבר, ובעיקר ברוסיה ובגרמניה המזרחית.
הרקע לספר הוא הקרבות הקשים לבלימת הצבא הנאצי שכבר הגיע לְפָאַתֵּי מוסקבה. סטאלין, במין מופע של מנהיגות מאוחרת, לא נטש את העיר כמו יתר משרדי הממשלה, אך הזרים להגנתה אלפי לוחמים ''טריים'' ממדינות במרכז אסיה, לאחר שצבאו הסדיר נשחק בקרבות הקשים. הצבא האדום סבל גם מחוסר קצינים ש''טוהרו'', דהיינו הומתו או נשלחו לסיביר ולכלא, במסגרת ''משפטי הטיהור'' של ''שמש העמים'' הפרנואידי מ-1936 ואילך.
הכתוב להלן הוא לפי זכרוני, לא התפניתי לחפשו ולקרוא בו שוב, אך פרטי הפרטים אינם כה חשובים לנושא.
אחת החטיבות שהובאה מִקַזָּאחְסְטָן הייתה בפיקודו של הגנראל הרוסי פנפילוב, שנפל לבסוף בקרב, והוא מהדמויות הנערצות בספר. המחבר מתאר את קור רוחו, קשיחותו כלפי האויב וכלפי לוחמים שברחו משדה המערכה, עם חיבה ופתיחות לחייליו וקציניו. כן, עוד סוג של מנהיגות.
בכיר המג''דים בחטיבה היה מוּמִישׁ-אוּלַי.
במהלך הקרבות התמקם גדודו בכפר על אחד הרכסים. המודיעין והסיירים דווחו שהגרמנים ריכזו כוחות רבים לכיבוש הרכס וקידמו ארטילריה רבה על מנת ''לרכך'' את היעד לקראת ההתקפה. הפקודה שקבל המג''ד הייתה שלא לסגת מהרכס בשום אופן ובכל מחיר.
מומיש-אולי, בהכירו היטב את המצב, הבין שאם גדודו ישאר על הרכס ובעמדות הקדמיות במורד הפונות לאויב הגדוד צפוי להשמדה במטחי תותחי האויב ולא יעמוד בהתקפת החי''ר לאחריה. על כן ברגע האחרון הסיג את גדודו לרכס האחורי. הגרמנים אכן הפגיזו הפגזה כבדה את הרכס ואת העמדות שננטשו ולאחר מכן כבשו הָרָגְלִים את הכפר והחלו לחגוג את נצחונם... אז פקד המג''ד להסתער על הכפר בטרם הספיק האויב להתבצר ולהתחפר בעמדות הגנה. הכפר נכבש בסערה בידי הלוחמים הקזאחים תוך השמדת הכוחות הגרמנים, כמעט ללא אבדות לגדוד.
למחרת הגיעה ממוסקבה פקודה שעל המג''ד להתייצב מיד במפקדה העליונה.
מומיש-אולי אסף את קציניו לקבוצת פקודות והודיעם שעליו לנסוע למוסקבה ואינו יודע אם יחזור עם מדליה או לא יחזור כלל. בצבא האדום הועמדו חיילים שנסוגו מיד בפני כיתת-יורים. על כן הוא מינה את אחד ממפקדי הפלוגות הנועזים למילוי מקומו כמג''ד, והסביר מדוע אינו ממנה את סְגָנוֹ הוותיק והמסור לתפקיד. מומיש-אולי הסביר לקציניו כי סְגָנוֹ המסור הוא קצין ולוחם מצטיין, ששימש כסמ''פ שלו עוד כאשר פקד על פלוגה, ועלה עמו לתפקיד סמג''ד, אולם, הסביר מומיש-אולי לקציניו, יש קצינים שיצטיינו כסגנים, אך לא כמפקדים בַּקְּרָב החייבים להחליט עצמאית מהר ונכון, תוך נטילת סיכון על לוחמיו ועל עצמו. לא הרי קצין המיטיב לתפקד כאיש מטה או כראש מטה ולהוציא לפועל את פקודות המפקד שמעליו, כהרי המפקד. ניתן להזכיר כי כך נהגו גם אייזנהאור שככל שעלה בדרגה העלה בדרגות גם את קציני מטהו שהוכיחו לו במשך השנים את כושרם ויכולותיהם. ככל שזכרוני נשמר כך גם היה במטהו של מונטגומרי.
ומה טעם הבאתי בפניכם, מכובדי, את הסיפור הזה? כי זה עתה נוכחנו במשבר מנהיגות בצמרת המדינה, לאמור: בממשלה.
אין ספק שבני גנץ הוא איש הגון וראוי, מפקד מוכשר ואמיץ שמילא בהצלחה את כל תפקידיו בצבא, עד לכהונת הרמטכ''ל. אולם אולי ראוי לזכור כי תמיד היה מעליו מפקד בכיר יותר. בתקופת כהונתו כרמטכ''ל היו מעליו שרי בטחון שהיו רמטכ''לים בעבר. מכל מקום – במשך עשרות שנים פעל בצה''ל כקצין בכיר ומצטיין בהכירו היטב את מדרג הפיקוד, אולם משיצא ל''עצמאות'' פוליטית והצליח להקים מפלגה עם שלושת שותפיו בוגי יעלון, גדי אשכנזי ויאיר לפיד, מצא עצמו בראש הפירמידה נתקף חרדה ונבהל. עתה חסר לו המפקד המרחף מעליו, ובאופן טבעי, המתאים כנראה לאופיו, נכנס תחת כנפי מתחרהו המנוסה, ביבי נתניהו.
שהתכחש להבטחותיו לציבור בוחריו ונמנע מליטול את השלטון.
ניקיון כפיים ומצפון היו חשובים למנהיגים, בין שאכן היו כאלה ובין שהציגו עצמם כך, אך רבים מהמנהיגים המוכרים לנו במנהיגותם המוכחת היו אנשי מרמה וזדון או חסרי מוסר.
לא הרי שותף למנהיגות כמנהיג העליון. אהרון הכהן שירת בנאמנות את עמו לצד רחיו משה, אך משנעלם משה בהר סיני נכשל אהרון כשלון מנהיגותי קשה כשלא עמד בלחצו של העם שנותר כעדר ללא מנהיג.
כאשר יהושע לחם הוא נזקק למנהיגותו של משה, שעמד בידיו המונפות מעלה עד תום כל קרב. ברק בן אבינועם הנהיג את לוחמיו, אך רק בדרבונה של דבורה הנביאה ודומה שרק בגין מנהיגותה נאספו הלוחמים תחת דגלו של ברק (מזכיר במשהו את סיפורה של ז'אן דָארְק?)
אפילו דוד המלך, אחרי שסולק מחצרו של שאול קודמו, היה בזמנו מנהיג כנופיות במדבר, כעולה מסיפורו של נבל הכרמלי. בברחו משאול אפילו הציע את כשריות הצבאיים לפלישתים. ועת חמד את אשת הלוחם חברו לא היסס לשלחו למות. שאול לעומתו היה יותר רך לב ולא עמד בצו הנביא להרוג את אֲגָג. שאול חשש לעמוד לבדו וביקש לשווא משך שנות מלכותו לחסות תחת כנפיו של שמואל. כך נהג אפילו אחרי מותו של הנביא (פרשת עין דור). למרות גבורתו האישית, כעולה מלחימתו בראש אנשיו בקרב בגלבוע, שם גם מצא את מותו, הנה נמצא בלתי כשיר למלוכה.
סיפור דומה במקצת הוא סיפור מינויו למנהיגות של יפתח הגלעדי, איש זרוע פוחז ובור, שנתבקש להציל את העם מפני מלך עמון. צדיק לא היה אך היו לו כריזמה ועוז שאפשרו לו לגייס לוחמים ולפקד עליהם עד לניצחון.
בני גנץ הוא כאמור איש הגון, חביב, מוכשר אך באופיו כנראה לא נועד להיות ראש ממשלה. חבל.
גילוי נאות: כותב שורות אלה הינו ממאוכזבי גנץ.
הרהורים על מנהיגות
