את הבלבול של סוף הגלות קל לזהות. גם את חוסר הרצון עד כדי חוסר יכולת להיפרד מקבעונות חשיבתיים. מה שיותר קשה זה לזהות את המסרים שאנחנו מקבלים מלמעלה
בני ישראל משועבדים במצרים בעבודת פרך אבל הגרוע מכל הוא השעבוד התודעתי שלהם, שעל כן כאשר משה מבשר להם אודות הגאולה הקרובה:
... וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. ומהצד השני פרעה מצוי באותו שעבוד ממש, שעל כן
(שמות ו'): יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'. וכצפוי, גם למשה היו ספקות אם הוא מתאים לדבר עם פרעה ואם יצליח לגאול את בני ישראל. אז איך יוצאים מהמלכוד? אומר ה' למשה שזה לא יקרה בבת אחת אבל זה יקרה:
ד וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים, גְּדֹלִים. עשר מכות יחטפו המצרים לפני שישחררו את בני ישראל ואת השלוש הראשונות ירגישו גם בני ישראל.
ומעניין שבאותן שלוש מכות לא משה מנחית את המכה אלא מצטווה לומר לאהרון לעשות זאת. במכת דם
(פרק ז'): יט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם--וְיִהְיוּ-דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. במכת צפרדע
(פרק ח'): א ... אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן נְטֵה אֶת-יָדְךָ בְּמַטֶּךָ, עַל-הַנְּהָרֹת עַל-הַיְאֹרִים וְעַל-הָאֲגַמִּים; וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וגם במכת הכנים:
יב ... אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן, נְטֵה אֶת-מַטְּךָ וְהַךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ; וְהָיָה לְכִנִּם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מה מיוחד במכות אלו שניתנו ביד אהרון? מסביר רש''י:
לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן. ונימוק דומה בעניין הכנים:
לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ''ויטמנהו בחול'' ו(לכן)
לקה על ידי אהרן. נימוק מעניין; משה חייב תודה למים ולחול שבהם נעזר בשעת מצוקה ועל כן לא ראוי שהוא יכה אותם. אם זה היחס הנכון לדומם שאין לו רגשות, מה ביחס לאדם שהיטיב עמנו, עד כמה צריך להכיר לו תודה? יש לנו לאן לשאוף וזה שונה מאוד ממה שרואים ושומעים בפוליטיקה. כאמור, מפשט הכתובים עולה שבשלוש מכות אלו לקו גם ישראל, חלקית לפחות. כי רק במכה הרביעית נאמר:
יח וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם, עָרֹב... שלוש המכות הראשונות היוו הקדמה שהבהירה לפרעה מי בעל הבית של העולם.
להשתחרר, לעשות טוב
אם הדם והצפרדעים לא יכו בארץ גושן, יחשוב פרעה כי רק עד שם מגיע כוחו של ה', שהרי היאור מגיע לשם והוא לא הפך לדם וגם לא עלו ממנו צפרדעים. והכנים הניעו את החרטומים להודות:
טו וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא... והרי צריך שיהיה ברור לפרעה כי האצבע הזאת שולטת בכל מקום. אבל מכאן ואילך כוחו של ה' ושליטתו בעולם מתבטאים דוקא באפליה, שבעוד המצרים מוכים שוב ושוב, שום מכה אינה פוגעת בבני ישראל. ועדיין צריך להבין, מדוע היה צורך בעשר מכות ולא די במכה אחת ניצחת שתאלץ את פרעה לשחררם מיד? וגם מדוע בשלוש המכות הראשונות היו צריכים לסבול גם בני ישראל? התשובה היא שמדובר בתהליך חינוכי.
לא פשוט לצאת מגלות לגאולה. קשה להשתחרר מתודעה גלותית, מקבעונות חשיבתיים, ולעבור לפתיחות מחשבתית מלאה. או כמו שמנסח זאת אדמו''ר הזקן בספר התניא:
דלכאורה הוא תמוה, למה היתה כזאת? וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם? אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו. מצד אחד שיחרור מהרע הזה אינו יכול להיעשות בשיטת 'זבנג וגמרנו', מתחייב פה תהליך להפנמת החשיבה החדשה. מצד שני, ההתחלה חייבת להיות בפריצה נחושה קדימה, שעל כן ביציאת מצרים, אחרי כל המכות כתוב ''כי ברח העם''. קלטו עד כמה מצבם גרוע וברחו מהרע, רק אחר כך התחיל תהליך חינוך לטוב. וזה גם התהליך שבעיצומו אנחנו מצויים.
הרי כתוב
(מיכה ז'): טו כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת. גלות וגאולת מצרים הם המודל לכל הגלויות וגם לגאולה האמיתית והשלמה שכיום היא קרובה מתמיד. את הבלבול של סוף הגלות קל לזהות. גם את חוסר הרצון עד כדי חוסר יכולת להיפרד מקבעונות חשיבתיים. מה שיותר קשה זה לזהות את המסרים שאנחנו מקבלים מלמעלה. במצרים זה היה קל, משה הודיע מראש שה' יעשה כך וכך וכשעשה ידעו כולם שזו יד ה'. לנו אין כרגע מי שיודיע מראש וגם לא כל כך מוצאים מי שיפרש לנו את המאורעות מזווית ראיה של תהליך הגאולה. מה שנשאר לנו זה לחתור לבד; לברוח מהחשיבה הגלותית, להתנער משיח השנאה, להתמיד בחיפוש אחר הטוב, לחשוב טוב ולהרבות בעשיית טוב.
המכות שמבשרות את הגאולה
