פעם חשבתי שבעיות בריאות פותרים על פי שיקולים רפואיים, קל וחומר כאשר מדובר במגפה. פרשת הקורונה בישראל לימדה ומלמדת שלא. אצלנו השיקולים וההחלטות בדבר טיפול במגפת הקורונה הם בעיקר פוליטיים. כמו שלא נערכו ליציאה מהסגר הקודם כפי שבעלי המקצוע (רופאים ואחרים) המליצו, גם המינוי (המאוחר מאד) של פרופ' גמזו,
ללא סמכויות, לא היה שינוי בגישה המתעלמת של הפוליטיקאים בראש הסולם.
הדוגמה של דיוני הממשלה לקראת הסגר, היא עוד נדבך בהתפתחות בלעדיות משקלו של האינטרס האישי, במחיר של הקטנת משקל ''האינטרס הציבורי'' בשיקוליו של המועמד-חה''כ. להלן הארה של עובדות חשובות:
... 28 שרים בממשלה... הכריעו כי על המשק יונחת פטיש כלכלי שפגיעתו בתוצר מוערכת במשרד האוצר ב-35 מיליארד שקל וכי נתב''ג ייסגר לטיסות יוצאות ורק עסקים המספקים שירותים ומוצרים חיוניים ימשיכו לפעול.
אותם שרים עשו זאת בניגוד לעמדתו של פרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו...
ואלה מחדלי נתניהו במלחמת הקורונה, מאז דעיכת הגל הראשון של המגפה: הוא לא נקף אצבע כדי להרים את סף אי־הספיקה בבתי החולים, ל–1,800–2,000 חולים קשים. הוא לא ניער את המערכות הצבאית והרפואית ותבע מהן לייצר מערך יעיל לקטיעת שרשראות הדבקה וחקירות אפידמיולוגיות. הוא קיבל שורת החלטות על ערים אדומות וסגרים דיפרנציאליים, וחזר בו מכולן. הוא דחה ומיסמס את מתווה הרמזור של פרופ' רוני גמזו, עד שכל הנורות נשרפו.
השנה יותר מבשנים קודמות
מטריד הזכרון מכשלון במלחמת יום הכיפורים, במיוחד כשיש סיכוי סביר שהמחיר שנשלם, בנפש ובנזקים בריאותיים, יהיה יקר יותר.
נתניהו ''אשם'' אבל כעת יש לו שותפים
