לפני שלושה ימים, ביום רביעי האחרון, ציינה ישראל כ''ב שנים למותו של ראש הממשלה,
יצחק רבין. היו אלה טקסים בבית קברות בהר הרצל ובכנסת, היה זה יום זיכרון כיאות לאיש ציבור דגול, רמטכ''ל לשעבר ומבכירי דור מקימי המדינה.
הערב, בכיכר רבין, תקוים עצרת נפרדת, עצרת שנקבעה להיערך ביום ובמקום בו נורה ונרצח ראש הממשלה. עצרת שסיסמתה אחדות-העם.
אינני מתכוון להגיע ולהשתתף בעצרת.
עודני זוכר אותנו עומדים בכיכר ''מלכי ישראל'', בעצרת שאורגנה ב-1995 במטרה לתמוך ולהזדהות עם דרכו המדינית של ראש הממשלה, יצחק רבין, הקשבנו ברוב קשב ובהזדהות מלאה לנאומים שהושמעו, ולאחר שרבין סיים את דבריו, ומשהחלה התכנית האמנותית, החלטנו רעייתי וזוג ידידים לעזוב.
שעה קלה לאחר מכן הגענו הביתה. עוד בטרם הספקנו להתארגן, הגיעה שיחת טלפון – ''שמעתם את החדשות? בזה הרגע דיווחו כי יצחק רבין נורה ונפצע קשה בעת שירד מבימת העצרת''. פתחנו את הטלוויזיה והספקנו לראות את
איתן הבר בבית החולים, יוצא עם הבשורה המרה - ''ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על מות ראש הממשלה.''
יצחק רבין נרצח שם לא על מזבח ''אחדות העם'' והעצרת באותו ערב בכיכר לא נועדה לחזק את אחדות העם. להיפך, היא באה למחות, לדחות ולשלול את מסע ההסתה הנרחב, את המסע בראשו עמדו ראשי מפלגות הימין ובכירי המגזר הדתי הלאומי. קדמו לעצרת בכיכר מלכי ישראל הפגנות סוערות בהן הוצגה תמונת ראש הממשלה, הרמטכל לשעבר, במדי S.S נאציים, וטקסי פולסה-דה-נורה אשר התירו את דמו.
רבין לא נרצח על רקע אישי. אני מניח שהרוצח,
יגאל עמיר, לא הכיר את ראש הממשלה, מעולם לא החליף עמו מילה. יגאל עמיר הוסת לשלול את הדרך הפוליטית אותה הוביל רבין, הוא הושפע מן המסע הציבורי האלים נגד המדיניות, נגד הממשלה והעומד בראשה. הוא היה אכול שנאה והחליט לבד, מעשה יחיד, לסכל את דרכה המדינית של ישראל בעזרת שלושה כדורי אקדח.
ולמרבה הצער – יגאל עמיר השיג את מטרתו.
העצרת שתיערך הערב לא נועדה לחזק ולגבש את אחדות העם. המציאות הפוליטית עימה אנו נדרשים להתמודד יוצרת חילוקי-דעות פוליטיים חריפים ובלתי נמנעים. אינני יכול להתנבא מתי וכיצד תתגבר ישראל על חילוקי דעות אלה. לצערי, טרם הגענו לקו הגמר – טרם הגענו לצורך לקבל את ההחלטה הגורלית והקיומית אשר תקבע את עתידה של ישראל.
הלקח שלי מן ה-4 בנובמבר לפני 22 שנים איננו דיבורי-סרק על אחדות שאיננה קיימת והיא אף בלתי אפשרית בוויכוח הפוליטי הנוקב. הלקח הוא שונה, והוא קשה ליישום – הכרעה על עתידה הפוליטי של המדינה אסור שתתקבל באמצעות כדורי-אקדח, משני צדי הקשת הפוליטית.
בטרם יוטל הפור, צריך יהיה לשאול את העם. העם, כל העם ורק העם הוא שיקבע את דרכנו המדינית, לטוב ולרע. אפשר ולא אוהב את הכרעת העם, אך בל יעלה על הדעת לסכלה עם אקדח.
רצח רבין – הלקח שלי
