הרהורים על עצרות הזיכרון בשנים האחרונות, ויש עדיין דרך להפוך זאת למפגן של אחדות לאומית
הגענו לחודש נובמבר ותחילתו מבשרת שוב את השאלה 'האם עצרת לזכר רבין' תהיה שוב בימת התנצחויות, שוב עילה להרחיב שסעים וקיטוב פוליטי? וכמובן השאלה הנצחית: האם אכן השמאל ורודפי הוויתורים הם הנושאים את מורשת רבין?
השאלה כיצד תתנהל העצרת השנה. לפני שנה התאכזבנו: עצרת הזיכרון ליצחק רבין, שהתקיימה בכיכר רבין בתחילת נובמבר שנה שעברה הדליקה נורות אדומות. למרבה הצער, כל תקוותינו לרוח פיוס התבדו, ובאותה עצרת עדיין שמענו בכיכר דברי שטנה נגד מחנה הימין, עדיין הדהדו קריאות שיש בהן להעצים את הקיטוב הפוליטי. הלב נחמץ למראה הרצון של רבים במחנה השמאל להפוך את יצחק רבין לדמות כיתתית, גיבור של מחנה אחד, סמל למחלוקת. האם שוב ינהגו כך השנה, האם כך זה יישאר לנצח, בלי לשאול את האיש, שאת שמו הם נושאים כדגל של פילוג?
גם אשתקד חיינו בתחושה שהכול עומד להשתנות: מי שהלך אז לעצרת, היה משוכנע, שהפעם תהיה עצרת לאומית ולא מפגן כיתתי, שמיועד לבני מחנה אחד. הייתה תחושה, ששתינו די מכוס התרעלה של שנאה בין מחנות, ויהיה בראשי העצרת די אומץ לנווט לכיוון של השלמה, של פיוס. למען קירוב לבבות. ואכן הובטח בכל מקום, מטעם מארגני העצרת, שלא יינשאו נאומים פוליטיים, וכך נכתב אשתקד ב''עכבר העיר'':
''עצרת רבין 2016 תהיה התאספות במתכונת אזרחית ולא אירוע המופק על ידי גופים ממוסדים. אי לכך, לא תעלה תכנית אמנותית או נאומים פוליטיים למיניהם. יחד עם זאת, מוזמנים המשתתפים להגיע כבכל שנה עם שלטים ומגפונים ולקיים שיח חופשי''.
בה בעת הכריז 'המחנה הציוני' שהוא מחנה פוליטי-מפלגתי, שהוא זה שיפיק את העצרת. במודעה שפרסם נכתב נוסח זה ביום חמישי לפני אותו מוצ''ש, שבו התקיימה העצרת:
''עצרת הזיכרון לציון 21 שנה לרצח יצחק רבין תתקיים במוצאי שבת בכיכר רבין בתל אביב, ובמחנה הציוני מקווים, כי יגיעו אליה אלפי בני אדם. מהמפלגה נמסר היום (חמישי) כי העצרת, שתיפתח בשעה 20:00, תהיה בסימן המאבק בהסתה ובשנאה שמובילים נבחרי ציבור בכנסת ובממשלה''.
מי שהגיע לתת כבוד ליצחק רבין, למרות היותו מזוהה עם המחנה הלאומי, הבין מהר מאד, לאן הרוח נושבת: זו לא הייתה עצרת שקראה לאחדות. נכון, הם הצהירו שהם נגד הסתה, אבל בעצרת נשבה רוח גבית להסתה נגד הימין. וחבל. באותה עצרת העבירו מֶסר, שמותר להפוך אותה לעצרת פוליטית, מותר להשמיע דעות שמתיישרות עם קו מפלגתי מסוים. ואפילו אמירות פוליטיות נגד ראש המחנה היריב.
הרצוג – הופעה פוליטית, הסתה נגד נתניהו
השנה אולי יש סיכוי לתמורה, אבי גבאי אמור לנאום, ולא בוז'י הרצוג. השאלה אם אכן ינהג כקודמו. בעצרת של אשתקד הגיע יצחק הרצוג, כנואם פוליטי למהדרין. הוא שלח שוב ושוב אצבע מאשימה כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. הכול יודעים, שבימים שקדמו לרצח רבין, השמיע נתניהו שוב ושוב את עמדתו נגד הסתה, נגד פגיעה בחברים החולקים על דעתו, נגד פגיעה בבית המשפט. מי שהקשיב להרצוג הבין את המסר, שהובלע בדבריו מעבר למילים: נתניהו אינו מתנער מבריונים והוא בצד שלהם. בפנים אדומות מזעם קרא הרצוג פעם אחר פעם: ''והוא יושב בבית ושותק''.
הרצוג תיאר אז תגובות של שני בריונים שניאצו וגידפו אישים, שמזוהים על ידי הרצוג כאנשי המחנה שלו , והזעם היה כלפי נתניהו. היה ברור לו, שראש הממשלה יירתם מיידית, בהתמדה, להגיב לכל גידוף ולכל נאצה און ליין. האם לפי קו מחשבה זה, ראוי שראש הממשלה גם יענה לכל טוקבקיסט הזוי? תארו לכם שמנהיג מן הימין, היה מתאר מעשי בריונות מילוליים כלפי ראש הממשלה נתניהו או כלפי אישים מן הימין, ונתניהו היה מאדים פנים כהרצוג בעצרת ומשלהב את אוהדיו :''כך אמרו...והרצוג שתק''.
קשה היה להבין זאת: האם הרצוג הגיע לכיכר כדי להסית? הוא הגיע לעצרת המונים, שכל עיקרה היה מפגן של אוהבי אחדות, של מי שיוצא נגד הסתה, נגד שנאת אחים. אבל, לא כך פעל הרצוג, הוא התנהל אחרת. היה ברור, שהוא רוצה לשלהב את הקהל. נכון, הוא אכן הצליח לשלהב אותו. רְאו את סרט העצרת, ושימוּ לב לטון הדיבור שלו, לשפת הגוף, לתגובות ההמונים. בפנים זועמות סיים הרצוג את הנאום שלו במילים: ''נתניהו, עד כאן, לא עוד. תם פרק ההידברות''. משמע, יש לקדֵש את הקיטוב והשסע.
הבטיחו עצרת שאינה פוליטית, אז הבטיחו. לא שמענו את הרצוג מתנער מכל דבר הסתה ועלבון, שהוטחו בבנימין נתניהו בשנים האחרונות. האם נחזירלו באותו סגנון מתלהם: '' והוא ישב בבית ושתק''??
העצרת נתנה בימה לראש מחנה אחד, ולא הזמינה את ראש המחנה הלאומי לשאת דברים במקביל. האם גם אבי גבאי יעשה כקודמו ויקרא, שאין מקום להידברות? האם יצדיק את עמדת הרצוג, שקרא לקיטוב במקום לאחוות אחים ולהידברות? ועל כך בוכה הנביא: עצרת שכל כולה הייתה אמורה לצאת נגד הסתה, הפכה בימה לסגנון של הסתה נגד המחנה השני, נגד ראש הממשלה? ומה אמרה אז ציפי לבני על ראש המחנה שלה? לבני צוטטה ב''ישראל היום'' בדברים פלגניים: ''לבני: ''עצרת פוליטית - כיאה לרצח פוליטי''.
יש גם אוהבי פיוס – שאינם רוצים בריב אחים
דברים של טעם נאמרו בעצרת בפי הרב בני לאו , והוא ידע לומר בלשון שאינה משתמעת לשני פנים – שאַל לָעצרת להפוך לעצרת של מחנה אחד בלבד:
'' באתי לקיים אתכם מצווה של 'זכור ושמור', צריך לשמור שהעצרת הזו לא תהיה סקטוריאלית ולא תהיה שייכת לקבוצה אחת בעם. הבית הזה גדול יותר''.
כמוהו נשאה דברי פיוס ואחדות דליה רבין, בתו של יצחק רבין ז''ל:
''כולנו זוכרים ונושאים בכאב את זכרו של הלילה ההוא, ומסתכלים קדימה בתקווה לעתיד טוב יותר, סובלני יותר, אוהב יותר, פתוח יותר במדינה שלנו''.
השאלה מציקה: עד מתי? כמה שנים אפשר להמשיך את ההסתה שמחנה הימין גרם לרצח רבין? את קומץ המסיתים, שהוציאו 'דין רודף' על יצחק רבין, יכול היה השב''כ לאתר באותם ימים. לא הייתה שום סיבה, שמחנה שלם, שסבר שיש סכנה קיומית בהסכם אוסלו, ישתוק. זו הייתה חובתו האזרחית לקום ולהשמיע את דעתו, את דברו. להשמיע דברי מחלוקת, זה חלק מנשמת אפה של הדמוקרטיה.
וראו נא, בהשוואה לביקורת היום: התרגלנו לשמוע בשנים האחרונות (וגם בימים אלה) טענות קשות, האם אין השמעה של דברי ביקורת נוקבים נגד נתניהו בשנותיו כראש ממשלה? יש, ועוד איך. יש בליץ תקשורתי ופוליטי, מתקפות ארסיות לפיהן, דרכו של המחנה הלאומי השולט היום מסוכנת. מאשימים את נתניהו בלשון בוטה, תוקפים אותו שמדיניותו מובילה לאסון, לאובדן דרך, לאיבוד אהדת העולם, לבידוד מדיני וכיו''ב.
האם מחלוקת מצד שמאל מותרת ומחלוקת מצד ימין תיחשב להסתה? לא ייתכן, שנסכים מראש שיש 'מחנה נכון', שעליו אין זכות לחלוק!!
העצרת לזכר רבין היא הזדמנות ליום של פיוס, ליום שיש בו להוביל לקירוב לבבות. בניגוד ליצחק הרצוג ולציפי לבני ולכל הדמויות הפוליטיות-מפלגתיות,שניסו אשתקד לעשות 'הון פוליטי' מיום הזיכרון ליצחק רבין, נוכחנו, שמשפחת רבין רצתה ורוצה אופי אחר לעצרת.
שמחנו כאשר דליה רבין העניקה שנה שעברה ראיונות לעיתונים – ובכולם פנתה לציבור הדתי-לאומי, להגיע למוזיאון יצחק רבין, להבין שכולנו עם אחד, שאין מקום להטיל אשמה שרובצת על קומץ מסיתים – ולהפיל אותה על מחנה שלם. המסר שעלה מדבריה היה ברור: עצרות של הסתה, אינן מקרבות לזיכרון לאומי של יצחק רבין.
השנה יש תחושה שמשפחת רבין משנה כיוון, וחבל. יובל רבין השמיע הצהרות ששוב מגבירות שסע בין ימין לשמאל, ומוזר מאד, בשנה שעברה שמענו אותו מנסה לקרב בין המחנות.
בשנה שעברה ראינו את גדלות הנפש של דליה רבין ושל יובל רבין. רְאו איזו גדלוּת נפש ותשוקה לאחדות גילה אז יובל רבין, בנו של יצחק רבין. יובל לא נכח בזמן ישיבת הכנסת הממלכתית לזכר יצחק רבין, ובמקום זאת העדיף באותה שעה להשתתף בעצרת לזכר אביו בבית הכנסת על שם יצחק רבין ברחובות.
כך נתן יובל רבין 'קריאת כיוון' של התחבּרות עם כלל העם, עם השאיפה הלאומית הטבעית לקירוב לבבות. העצרת הסתיימה בתפילת 'אל מלא רחמים' לזכר יצחק רבין, ''שנרצח בידי בן עוולה''. נוסח זה הועתק לטקס המרכזי בהר הרצל. שימו לב, יובל רבין העדיף את הטקס הדתי על פני העצרת בכנסת. דבריו יכולים לשמש נר לכולם, וכך אמר:
''כמו בכל שנה, יום השנה לרצח אבי מעורר ויכוח ומחלוקות, והשנה לא יוצאת דופן. נראה שהוויכוח בתוכֵנו רק מתעצם, והמחלוקות סביב הרצח, והאירועים שהובילו אליו – מתעצמת. אני קורא: בואו ונעזוב את העבר ונמקד את הדיון והשיח בכאן ובעכשיו. בואו נתמקד במניעת ההסתה דהיום'', (ראו דבריו בביטאון 'מצב הרוח'', ביטאון דתי לאומי, 18 בנובמבר 2016).
מה קרה ליובל רבין, שהחליט השנה לחבוט שוב במחנה הלאומי? האם יש סיבות פוליטיות שגרמו לו להצטרף לדורשי הקיטוב? האם ישמיע דעות גם נגד חברי המפלגה של יצחק רבין שהזהירו אותו בשעתו מללכת בדרך אוסלו? בהמשך המאמר נביא את קולותיהם.
העצרת – הזדמנות לשמאל הקיצוני לחסל חשבונות עם הימין
לקראת יום השנה לרצח רבין, יש להכין את הציבור לאחדות לבבות, לקרב בין רחוקים. לא לתת לקיצוניים לנצח.
לאישים שונים במחנה השמאל משמש תאריך העצרת הזדמנות לחסל חשבונות עם מחנה הימין: הימים לפני ואחרי העצרת הם חגיגה עבורם, ושוב יש להם תקשורת שבחלקה הגדול מקבלת בצמא את אותם סיפורים ממוחזרים, שבהן מוצג בנימין נתניהו כשותף להסתה. האמת אינה מעניינת אותם: נתניהו השמיע בדף הפסבוק שלו קטעי סרטים, שבהם הופיע באותם ימים שבהם יצא חוצץ נגד הסתה ונגד השתלחות ברבין. אבל, כדרכם של אוהבי הון פוליטי - כאן לא עוזרות האמת והעובדות. יכולתם למצוא ללא הרף את המשפט: ''לא שכחנו, שביבי היה במרפסת בכיכר ציון כאשר הניפו את תמונת רבין במדי אס. אס''. ואל תחשבו, שאותם מטילי רפש, אינם יודעים, שמניף הכרזה היה 'שמפניה' ,שהיה שתול של השב''כ. מי שעמד במרפסת אפילו לא ראה את הסוכן השתול. קל למחזר סיפורי אימים, וחבל זו הדרך להמשיך בהסתה. הפעם נגד בנימין נתניהו. איך אפשר להגיע לאחדות, כשיש גורמים פוליטיים חסרי מצפון, שמתעקשים ללבּות אש? האם כל מחנה יתחיל מעתה להתמחות בדמוניזציה של ראשי המחנה השני? האם זה הלקח מרֶצח רבין?
האם באמת רצה רבין בדרך אוסלו? האם זו מורשת רבין?
כדאי לזכור, שגם בתוך מפלגת העבודה לא היו רבים, שרוו נחת באותם ימים, כאשר יצחק רבין, קיבל את דעתם של שמעון פרס ויוסי ביילין, והלך איתם ב'דרך אוסלו'. זכות המחלוקת הייתה מובנת, וגם חבריו לדרך חלקו עליו באותם ימים – לא רק נתניהו וחברים במחנה היריב.
דוד פדהצור, המשנה לעורכת 'דבר' שהיה באותם ימים ביטאון מפלגת העבודה, יצא לאורך כל המשא ומתן עם אש''ף, שהובילו באותם ימים פרס וביילין – וקרא לרבין שלא לדבוק בדרכם. ביושר לב כתב במוסף השבת של העיתון ''דבר'' מיום 1 בינואר 1993, ח' בטבת:
''אילו הלכה 'העבודה' לבחירות עם מצע המצדד במו'מ עם אש'ף ובהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, הייתה מוסיפה להיות אופוזיציה עם מרצ. אם תתכחש 'העבודה' עכשיו לעמדותיה ולהתחייבויותיה ותהיה טרף ליונים שלה, שנאלמו לפני הבחירות ועכשיו הן הומיות וקולניות, תהיה זו אחת ההונאות הגדולות ביותר של הבוחר, תהיה זו מעילה באמון, אחיזת עיניים ועבודה בעיניים''. כך בעיתון 'דבר' - ביקורת בלשון קשה מאד: ''מעילה'', ''הונאה'', ''אחיזת עיניים''. שימו לב לכותרת המאמר של פדהצור, שיש בה רמזים לבגידה בדרך: ''יוֹנים טרויאניות''.
בעינֵי המשנה לעורך 'דבר' - כל הדוגלים בדרך אוסלו הם השוגים, ופדהצור אומר זאת גלויות: הרצון לחתום הסכם עם אש''ף מעיד על בחירה בדרך לא מוסרית. 'טרויאניות' משמע – בוגדניות. מעין 'גיס חמישי'. יונים שהסתננו למחנה שֶׁדגל בדרך אחרת, וברגע האמת, כאשר מגיעה שעת המבחן, הן חושפות את הנאמנות האמיתית שלהן לדרכן הפרטית-האישית, לא למצע שעליו נבחרו. וכך כתב פדהצור במפורש:
''שלושים הח'כים של 'העבודה' שעכשיו אָצה להם הדרך לאש'ף, ספק אם היו זוכים בפריימריז, לוּ זוֹ הייתה תעודת הזהות שלהם. הסתננותם של היוֹנים לַכּנסת מתחת לכנפיו של רבין נחשפה כעורמה קצרת-טווח. רבין עשה ליוֹנים את העבודה, הוא היה טוב לבחירות, עכשיו הוא יכול ללכת, או לפנות שמאלה''.
כאשר פרסם פדהצור המשנֶה לעורכת 'דבר' את מאמרו, זו הייתה שנת 1993. שימו לב, סגן עורך ונציג של דרך בוחר לחזק את רבין נגד המזנבים בו. באותם ימים, יצחק רבין, ראש הממשלה, ובעוז רוח ניסה, נאבק על דרכו ועל דעותיו: רבין לא ניאות להסכים להקצנה שמאלה. רבין עמד אז בלחצים וסרב להסיט את מפלגתו, מפלגת 'העבודה', לכיוון ההרפתקני, שסללו לו שמעון פרס ויוסי ביילין. פדהצור מכנה במאמרו, שפורסם באותם ימים, את הפלג השמאלי של היונים, שכֹּה רצו למשוך את רבין לכיוון שמאל, ''יונים טרויאניות''.
רבין באותה תקופה נתפס בעיני חברי כנסת של האגף השמאלי במפלגה כמכשול לשלום, ורק ויתור על דעותיו והליכה עמם נחשב לגיטימי. נסיגתו מדעותיו הייתה משאת נפשם, שכן הם היו אנשי ''הדעות הנכונות''.
פדהצור הפובליציסט כתב את המאמר בעיתון מרכזי של השמאל, ''דבר'', בביטאון 'העבודה'. באותו מאמר בעצם תייג את החולקים עליו בתואר שלילי 'יונים טרויאניות', והרי למונח יש אבק של בגידה.
פדהצור באותו מאמר ניסה לחזק את רבין, על היותו נאמן לדרכו , על כך שאינו מוכן לסטות לדרך ,שתזכה לימים בתואר 'דרך אוסלו'. כך כתב אז פדהצור באומץ לב:
''רבין נשאר רבין, לטוב ולרע. הוא לא סטה ימינה או שמאלה. אבל, עכשיו הוא מוצג על ידי שרים וח''כים במפלגתו – ועל ידי שופרותיהם בעיתונים – כ''סמן הימני'' של הממשלה. האיש שהיה מוקד הציפיות והתקוות של מערכת הבחירות, ובזכות אמינותו ועמדותיו המדיניות חזרה 'העבודה' לשלטון, מתואר עכשיו כקשוח ובלתי מתפשר, כסרבּן שלום, אם לא כמכשול לשלום. מה שאין 'חבריו' בממשלה ובכנסת מעזים לומר בגלוי, מטעמים מובנים, נלחש ומודלף לעיתונים''.
היום, כאשר מדברים על 'דרך אוסלו', כדרכו האמיתית של רבין, כ''מורשת רבין'' לדורות, כדאי שנזכור את הדברים כהוויתם. באותה תקופה רבין ונתניהו היו קרובים זה לזה, יותר מאשר היה רבין קרוב ל''מחנה הנכון''. רבין מצא עצמו במאבק נגד כל הסיכויים, כאשר פרס וביילין סוחפים את רוב הסיעה לצדם. היום קל למכור לעם, שמורשת רבין היא להתקפל מול עראפת ולתת רובים לאנשיו, שמורשת רבין היא דרך הנסיגות והלגיטימציה לאנשי הטרור. מי זוכר היום, שרבין נאלץ להסכים לדרך, שלא הייתה דרכו שלו?
רְאו מה כתב על כך פדהצור, בימים שרבין נלחם על חייו במפלגתו? ''ויכוחים וחילוקי דעות בממשלה ומצבים של רוב ומיעוט הם לגיטימיים בכל משטר קואליציוני. העניינים מסתבכים כאשר ראש ממשלה מוצא עצמו במיעוט בתוך סיעתו – וכאשר שרים ממפלגתו מצביעים נגדו יחד עם חברי מפלגות אחרים''. פדהצור כתב אז בחשש שאכן פרס-בייילין-שריד יסחפו את המפלגה שמאלה. פדהצור ציטט את ''מאמר המערכת'' בעיתון שלו, עיתון 'דבר' מיום 28 בדצמבר 1992 – ושם נכתב: ''החברה הישראלית זזה לאיטה לכיוונו של שריד וחבריו לדעה''. העובדה ש'הרחוב' מסמן דרך אחרת, מביאה את פדהצור לקבוע: ''זה אותו רחוב שבהצבעתו בעד הַחזרת 'העבודה' לשלטון, תואר רק לפני ששה חודשים כציבור נבון ובוגר. לפתע חדלו הבוחרים להיות 'עם חכם יותר מנבחריו' והיו ל'רחוב', במקרה הטוב, או ל'המון' ו'אספסוף'...''.
כותב המאמר פדהצור קיווה אז, שרבין אכן יידע לנקוט דרך של 'שלום עם ביטחון' – וייחל לכך, שזו תהיה דרך ''ללא הימורים מסוכּנים''.
כך נוצרה מורשת רבין, כאשר רבין התקפל
את סוף הדרך כולנו יודעים. הדברים נכתבו בשנת 1993 – וכולנו יודעים, מה קרה בדרך לנובמבר 1994. רבין אכן הלך בדרכם של פרס וביילין ושריד, ומאז המורשת הזו היא ''המורשת הנכונה''. כל טענותיו כנגד חבריו, כל מאבקו נגד הסטייה לאותן דרך שמאל קיצונית הפכו מוקצות מחמת מיאוס. מחנה הימין שהמשיך להשמיע ביקורת לגיטימית כנגד מפלגת 'העבודה', לבל תתקפל מול עראפת, נתפס כמסית. גם כיום, יש המתייחסים לאותה השמעת דעות פוליטיות מצד מחנה היריב, באותה תקופה, כאילו הייתה קריאה לרצח. הייתה מחלוקת בין מחנות, אבל כדורי היורה גרמו לקיטוב, לליבוי יצרים נגד מחנה שלם שהאמין בדרך מדינית אחרת.
צריך לזכור: נתניהו וחבריו היו נאמנים לקו שלהם, והיו מחויבים כאזרחים בחברה דמוקרטית להשמיע את דעתם, שכן מדובר במחלוקת פוליטית. האם בדיעבד, כשאנו רואים,לאן הוליכה 'דרך אוסלו', אין רגע של הרהור חרטה, זו חובתו של מנהיג להשמיע ביקורת?
האם כיום, כאשר יריביו של נתניהו מציגים אותו, כמי שמוביל לאסון לאומי, לריסוק המדינה, לעימות מסוכן עם האיחוד האירופי, האם רק ביקורת שכזאת לגיטימית? במשך שנות אובמה רבים מן שמאל חיכו לקבלת מתווה אובמה, גם כשידעו שהוא פרו מוסלמי. וקיבלנו זאת. עדיין זו אינה בוגדנות. מותר להשמיע דעות פוליטיות שונות, הן מימין והן משמאל.
שימו לב, אותו פדהצור, השמיע באותם ימים אכזבה קשה מהתקפלותו של רבין, ואכן אמר זאת באומץ, בלי לחשוש שייחשב לבוגד, למסית. פדהצור צָפָה, שמפלגתו תאבד את אהדת הציבור וניבא שחורות למפלגה שלו בבחירות שתבואנה. אפשר לומר ש'בגדול' הוא חזה סחף ימינה, לאחר שמפלגת העבודה שברה את ההגה שמאלה.
הוא פרסם מאמר במוסף השבת של ''דבר'' ב-27 באוקטובר 1995, ג' בחשוון תשנ''ן. למאמר קרא בשם סמלי: ''דרך אבודה''. מדובר במאמר שיצא חוצץ נגד רבין, ימים ספורים לפני הרצח. פדהצור קם להזהיר את מפלגת העבודה מאובדן הדרך, ובוודאי היום תחזיתו התגשמה לכמה שנים.
אכן, אולי שכחנו, אך לא רק הימין יצא למאבק נגד התקפלות רבין. נכון המאבק היה קשה, היה פחד נורא, שההימור ליאסאר עראפת ואש''ף יקרב את אנשי הדמים והטרור לערי ישראל. פדהצור לא חשש להצטרף למבקריו של רבין, ליוצאים נגד מפלגת העבודה שאיבדה דרכה.
גם חבריו של רבין לדרך ראו את התהום הנפערת - וגם הם קראו לו לחזור לתלם, לא ללכת בדרך הוויתורים הקשים. פדהצור היה מעריץ של רבין, והתאכזב מאד. פדהצור כתב על סטייתו של רבין מן הדרך, עליה התחייב במצע שעליו נבחר. כעיתונאי טהור-דרך חשש פדהצור מאד, שרבין ''יומרץ'', שיאמץ את דרכה של מרצ:
''המצע של 'העבודה' והצהרותיו של יצחק רבין, ערב הבחירות האחרונות, מתבררים יותר ויותר כ'הכּל דיבורים' במישור המדיני ובמישור הכלכלי-חברתי. שוב לא יאמינו למפלגה מי שהתפתו לָתת לה את קולם...בבחירות הבאות עלול רבין להיווכח, שגם אמינותו אינה עוד שְׁטר עובר לַבוחר....מי יאמין היום או בעוד שנה, שיצחק רבין יעמוד בדיבורו ולא יומרץ? האם להאמין לראש הממשלה, שנאֶה דורש היום, שיהיה גם נאֶה מקיים, אם החבורה הכוחנית...תשתלט על המפלגה ותמשוך אותה אל האבדוֹן''.
מפלגת העבודה אכן החליפה מנהיג אַחר מנהיג – ושורש כל האסון: המפלגה נסחפה אחר קומץ לאובדן דרך, כלשונו של פדהצור.
ביקורת ב''דבר'' נגד רבין ממש לפני העצרת
היום ממרחק זמן, רבים יופתעו לדעת, שהביקורת הזאת הייתה צו השעה. דוד פדהצור כתב כמה ימים לפני העצרת הגדולה בכיכר מלכי ישראל, אותה עצרת טרגית, שבה נרצח רבין. פדהצור בוודאי לא ראה בדבריו הסתה, ובתעוזה קם וכָפר בדרכו החדשה של רבין, בסטייתו מן הדרך שעליה נבחר: ''האמת העצובה היא , שנתקיימו במפלגת העבודה דברי ישעיהו – ''כָּשלה ברחוב אמת'', פרק נ''ט, 14. הפגנה בכיכר מלכי ישראל, לא היא שתחזיר את הרחוב אל 'העבודה'...'' – וכאן מצטט פדהצור את דבריה של אניטה שפירא מראיון אחר: ''תנועת העבודה הגיעה כנראה ל'סוף הדרך'...''.
בכאב מר כתב פדהצור על הדרך הנלוזה, שבּה הושג הרוב בכנסת לאישור הסכם אוסלו: עריקה פוליטית של חבר כנסת. פדהצור לא חשש לומר זאת בביטאון 'דבר', וכל זאת בסגנון סרקסטי: ''עצוב שבעתיים, שאלכס גולדפרב, שהתחנך כידוע על ברכי תנועת העבודה, הוא שחקן הרֶכש החדש של המפלגה. זה כל הסיפור''. חבל מאד, שזה מה שניסו למכור כחלק מ'מורשת רבין'...
לסיכום: בעצרות לזכר רבין ימשיכו לדבר על מורשת רבין, על המחויבות ללכת לקראת הפלסטינים, על המנטרה שכל דרך אחרת היא סכנה לקיומנו, שכל השמעת דעה נגד 'הדרך הנכונה' היא הסתה ושימוש בטכניקות של הפחדת העם. כאשר יספרו לכם את הדברים האלה, לפחות תזכרו מה העובדות הנכונות.
ונחזור לעצרת הזיכרון לרבין, כמוסד לאומי: חייבים לנסות לבנות מתווה אחר לעצרות, שתהיינה בעתיד: אם אכן כולנו חפצים בהנצחת מורשתו האמתית של רבין, יש להחזיר אותו לכל האומה. רבין אינו נחלת עצרות פלגניות ובוודאי לא היה מסכים שיהפכו אותו לכלי ניגוח נצחי נגד מחצית העם. די. לכולם נמאסה הדרך הזאת. אפשר לבנות עצרת ממלכתית, שבה יהיו מיוצגים כל חלקי העם, כל המחנות. אורח הכבוד הראשי בעצרת חייב להיות בנימין נתניהו. וכמובן גם נציגים מהמחנה הדתי לאומי שכה מרבים לחבוט בהם...זאת תקוותנו...אם אכן כך יקרה, נדע שחזרנו לשפיות, חזרנו למושג הטהור שנקרא 'אהבת ישראל'.
רבין סטה מן הדרך שלו
