אסור לתת לתקרית אתמול בגבול הרצועה להסלים. הסלמה והתלקחות אינם באינטרס היום, לא של ישראל ולא של החמאס. ואף על פי כן, ארבעה חודשים מאז שהופסקה האש במלחמת ''צוק איתן'', התלקחות כזו היא כמעט בלתי נמנעת. והסיבה ברורה – האש אכן הופסקה אך לא נוהל מו''מ ולא נקבעו תנאים המחייבים את שני הצדדים להסדרה חדשה.
- אי אפשר להשאיר את 1.8 מיליון תושבי הרצועה ללא הסדר שיאפשר שיקום מזורז של ההריסות והנזקים;
- אי אפשר להשאיר את מצב אי הוודאות של דרכי האספקה השוטפת למקום;
- אי אפשר להבטיח רגיעה ללא הסכמה על משטר החיים משני צדי הגבול;
- אי אפשר להשאיר את תושבי הרצועה במצב של אי-ודאות לגבי אפשרויות תנועה אל ומחוץ לשטח;
- וכמובן, אי אפשר להשאיר השטח ללא פיקוח על תנאי הביטחון, ללא הסכם מינימאלי שימנע התחמשות והסלמה.
זהו היום אינטרס של שני הצדדים. מה שחסר – זה גורם מתווך. בעבר, היה זה תפקידה של מצרים. מצרים היום מסובכת במשבר ובמאבק משלה בחצי האי סיני, ואין לה יכולת להפריד בין ענייניה היא בגבול הרצועה לבין הסכנה האורבת ברצועה, הסכנה שבהתלקחות חמאסית-ישראלית חדשה.
הייתה לנו אשליה, כי ''צוק איתן'' יחזיר את הרשות הפלסטינית להיות מעורבת ומשפיעה בשטח. אשליה זו התבררה מהר מאד כחסרת סיכוי.
אין איפוא מנוס – חובה למצוא מתווך חדש.
דומה כי האפשרויות הן שתיים. שתיהן אינן חביבות עלינו, אך אפשר כי דווקא בשל כך יש סיכוי טוב יותר להגיע להבנה, ודווקא משום שגם לשני מתווכים אלה עשויה לצמוח תועלת בהצלחתן במדיניות האזורית. אני מתכוון לטורקיה של
ארדואן ולנסיכות הקטארית.
מה שיידרש זה כתובת והידברות אל שתי מדינות אלה. וגם לכך דרוש גורם ביניים – והגורם המועדף זו ריאד הסעודית. התלקחות מחודשת ברצועה מנוגדת לאינטרסים שלה לייצב חזית בינערבית כנגד הזרמים הקיצוניים בעולם הערבי-מוסלמי.
ישראל עומדת לפני בחירות כלליות בעוד פחות משלושה חודשים. לכאורה זו איננה שעה להפגנת מתינות, ריסון וחיפוש הסדרים. יזמה כזו חייבת להיות חשאית ואסור שתהפוך לנושא מרכזי במערכת הבחירות, לפחות לא כל עוד לא התבשל הסכם.
בכך תיבחן מנהיגותו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו. כלום יגבר אצלו השיקול הממלכתי על הרצון לקטוף פירות קלים של מאצ'ואיזם ושל התלקחות מחודשת ברצועה.
לא להסלמה ולהתלקחות
