התכוונתי להקדיש את הטור ל''צוק איתן'' אולם שיחה שהייתה לי מאוסלו שינתה את תוכניתי. עיתונאית נורבגית ב-Schibsted Media Group, מרכז התקשורת מן הגדולים שבמדינה, ביקשה לראיין אותי לקראת כתבה שהם מכינים על יחסי הגומלין שבין צה''ל והחברה בישראל, ההשפעה ההדדית שביניהם והתייחסותי לטענה כי החברה הישראלית הופכת למיליטריסטית.
הנקודות שעלו בשיחתנו ראויים, לדעתי, לעלות על הכתב גם היום, למרות שאין להם קשר למלחמה המתנהלת.
פתחתי, בטרם אשיב לשאלתה, כי ברצוני ללכת 70 שנים אחורה. נורבגיה רואה בישראל מדינה מערבית ודמוקרטית ומשווה אותנו למדינות דומות, בייחוד באירופה וצפון אמריקה. על מנת להבין את ישראל, יש לחזור ל-1944, ולהשוות את החברה הישראלית היום למדינה אירופית בעיצומה של מלחמה קיומית. מדינת ישראל, אכן מדינה מערבית ודמוקרטית, לא ידעה יום אחד בשבעים שנותיה שלא במצב חירום ומלחמה. קשה לאדם מן החוץ להבין את ההשלכות שהיו ושיש על ישראל במציאות זו. ואוסיף, בשנות הארבעים היה כל העולם במצב מלחמה, ישראל מתמודדת היום עם איום ביטחון קיומי כאשר בחלקו הגדול של העולם אין מלחמה, ובוודאי לא מלחמה על עצם הקיום.
זר המבקר בישראל, המסייר באתרי התיירות, נופש בחופי אילת ונהנה בבתי הקפה של תל-אביב מקבל רושם מוטעה – לכאורה, הכול רגוע ונורמאלי. ולא כן הוא. אין לישראל ברירה, אנו מחויבים לכסות של רוגע ונורמאליות שאם לא כן לא נחזיק מעמד.
מה מאפיין את צה''ל והחברה בישראל?
אתחיל בשרות החובה. כל צעיר וצעירה (ויש משמעות מיוחדת לשרות הנשים בחברה הצבאית) חייב בשרות חובה צבאי, ועם סיום השרות – לעוד כעשרים שנים של שרות מילואים. ולא מעט נשים נקראות, אמנם לא באותו היקף, לשרות מילואים ביחידות ובתפקידים מיוחדים. אי אפשר להפריד אפוא בין החברה הצבאית לאזרחית. אזרח גם אם השתחרר סופית מן השרות, בניו ונכדיו משרתים בצבא, והוא אינו יכול להינתק.
החייל הישראלי משרת בבית. אין אצלנו חיל-משלוח שמעבר לים, אין חייל המתנתק מן החברה האזרחית שלו לחודשים ולעתים אף לשנים. החייל הישראלי מגיע הביתה מדי שבוע או שבועיים.
שאלו אותי פעם כיצד אני מסביר את העובדה שלא היו מקרים של אונס נשים ערביות בידי חיילי צה''ל. ותשובתי פשוטה – חייל שעושה את השבת בין חבריו וידידותיו אינו נקלע לקשיים בסיפוק הצורך המיני.
היישוב היהודי במדינת ישראל הכפיל עצמו פי 12 ב-70 השנים האחרונות, תוך צורך לקלוט ולשלב אוכלוסיות של ניצולי שואה, יוצאי מדינות ערב, חבר העמים ואתיופיה. השרות הצבאי גם יצר אינטגרציה חברתית וגם פתח אפשרויות לעולים שלא היה להם סיכוי להשתלב ולהצליח. במשך 20 שנים של שרות מילואים נפגשים שוב ושוב הצעיר שטיפס והפך לפרופסור או לאיש מרכזי במשק יחד עם מי שבחר להיות חקלאי, מוסכניק או חנווני. זו אינטגרציה שלא הייתה אפשרית ללא השרות הצבאי.
ולבסוף, ובתשובה לשאלה ישירה, חובת השרות הצבאי חושפת צעירים מצטיינים ומבריקים לצרכי הצבא והביטחון מה שפותח בפניהם, בפני המשק ומערכת הביטחון אפשרויות ואופקים שלא היו מתאפשרים במדינה בה יש צבא של משרתי קבע מתנדבים. מי שיש לו אופקים מדעיים וטכנולוגיים לא היה מגיע לשרות והמדינה לא הייתה נהנית מתרומתו.
כל זה הושג לא משום שהתכוונו לכך, אלא בשל הצרכים האובייקטיביים. אולם התרומה לחברה ולמדינה היא ברכה.
הברכה שבשרות הצבאי
