קיומה של ישראל הקטנה בלב ליבו של מזרח תיכון ערבי-מוסלמי היא עובדה שאיננו יכולים לשנותה. למן יומה הראשון של שיבת ציון, מראשיתה של ההתיישבות היהודית המודרנית בארץ-ישראל, הבינונו כי אין בידינו ברירה אלא להתמודד עם מציאות זו ולחפש דרך לחיות עמה.
איננו יכולים להתעלם מן העולם שמסביבנו ואיננו יכולים להתנתק ממנו. כשם שעלינו להשלים עם תנאי הטבע שלנו – מזג האוויר, המחסור במים והמדבר, כך עלינו להשלים עם קיומם של שכנינו.
אימוץ ברכת-קללת בלעם האמורי (בספר ''במדבר'')
הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, כתמצית תורת הקיום הישראלי היום, היא שגיאה אסטרטגית. הקללה שבנבואה זו. של ''עם לבדד ישכון'', היא העלולה להתממש לגבי עתידנו הלאומי.
אכן, נגזר עלינו להילחם ולהגן על עצמנו ועל קיומנו. נגזר עלינו להכות שוב ושוב בכל מי שמבקש לפגוע בנו, אך בה בעת, ואסור כי תהיה זו רק פראזה, אל לנו לפסול איש. אנו מבקשים לחיות כאן בשלום עם כל מי שמוכן לחיות בשלום לצדנו.
כן, תנועת החמאס היא אויב השולל את קיומנו וכן, ארגון חיזבאללה הוא אויב שלא ויתר על החתירה לכבוש את הארץ ולהניף את דגלו בירושלים, אך לא נתיר זאת ונשיב מלחמה שערה. עם זאת, עלינו להצהיר כל הזמן שאיננו פוסלים אותם, ושאנו מוכנים תמיד לדבר איתם ושואפים לחיות בשלום לצדם.
היום בו
חאלד משעל ו
איסמעיל הנייה יהיו חברים בממשלה שתנהל מו''מ עם ישראל – יהיה יום חג עבורי, ממש כפי שחגגנו את ביקור
אנוור סאדאת בירושלים לפני 37 שנים. סאדאת לא בא מאהבת ישראל אלא מכישלון הדרך הצבאית. לא בדקנו אז מה חושב עלינו סאדאת בלבו, מה שקבעו אלה היו סעיפי ההסכם שסוכם ונחתם בינינו.
משנת החמאס מוכרת וידועה לנו היטב, ואף על פי כן, אומר להם שוב ושוב – אנו מוכנים לשבת ולנהל עימכם מו''מ בכל שעה ובכל מקום. מה שיקבע יהיה עצם השתתפותכם במו''מ ופרטי ההסכם עליו נחתום ולא דעתכם עלינו.
מנהיגי תנועת חמאס הם העומדים היום למבחן, לא ישראל. חברותם בממשלה פלסטינית שתנהל עימנו מו''מ ושתגיע להסכמים עם ישראל היא תהא הניצחון הגדול שלנו, זו תהא ההודאה שלהם בכישלון דרכם, וכך צריכים אנו להציג את פני הדברים.
אבו מאזן, מצדו, נוהג בדיוק כך. הוא איננו אומר, ''לא אנהל מו''מ עם ממשלה ישראלית בה יושבת תנועת 'הבית היהודי', לא אפגש עם תנועת הליכוד בה יושבים
דני דנון ו
יריב לוין''. מבחינתו, זהו מו''מ בין שתי מדינות ושתי ממשלות. העם בישראל הוא שבוחר ויבחר את מנהיגיו והעם הפלסטיני יבחר את מנהיגיו שלו.
נכון, שני הצדדים נדרשים להימור. חתמנו על הסכם עם מצרים וידענו כי אנוור סאדאת לא ישרוד לעד, ואיננו מצטערים על כך. גם אם נגיע להסכם עם הפלסטינים, לא נדע ולא נוכל להשפיע על יורשיי המנהיג עימו נחתום, ממש כשם שגם זה לא ידע מי יהיו מנהיגי ישראל בעתיד.
מי פוסל את מי?
