''התהליך'' המקודש מצוי על סף קריסה. שנה של שיחות, תריסר גיחות אישיות של מזכיר המדינה האמריקאי, מעורבות קבועה של הנציג
מרטין אינדיק, והגאולה נותרה רחוקה, ממש כפי שהייתה לפני שנה, בעת שהחלו התהליך והשיחות.
אינני יכול שלא להתפעל מן המאמץ העילאי שעשה השותף האמריקאי למנוע קריסה, ולהבטיח המשך דיאלוג לשנה נוספת. אך בה בעת, אינני מבין את המטרה – ''תהליך לשם תהליך'' הוא בבחינת בזבוז זמן לריק. זו רק דחייה של שעת ה''פיצוץ''. ייתכן צידוק אחד ויחיד ליזמה זו, אם יש למי מן השלושה שפן אותו יוכל לשלוף מן הכובע, שפן שידלג מעל כל המכשולים ויביא את שני הצדדים לסיום הסכסוך.
לצערי זה מקסם שווא. שנה נוספת של ''תהליך'' תהא רק בזבוז זמן, תהא זו שנה נוספת בה תידרש ישראל למחוות חדשות לפלסטינים ושנה נוספת בה תורחב ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. ובמהלך שנה זו נעסוק שוב ושוב בשאלה המציקה – כיצד לתחזק את ''התהליך הקדוש'' לבל יקרוס לנגד עינינו?
הבה נדבר גלויות. פיתרון הסכסוך פשוט איננו אפשרי. השגת שלום אמת, מלא וסופי, שלום בו נפתרו כל בעיות הליבה, ולא רק על הנייר, אלא גם בשטח – זה חלום באספמיה. יידרש הסכם לגבולות הקבע, לבעיות הביטחון, למכלול הבעיות בירושלים, הסכם שיביא לפירוק כל מחנות הפליטים בשטחנו ובמדינות השכנות, יחסי הגומלין שבין המדינה הפלסטינית שברצועת עזה לזו שאמורה לקום בגדה המערבית, וכו', אין כל סיכוי לפתרון כל אלה.
על השותפים לתהליך להחליף פרדיגמה. במקום ''שלום'' כיעד יש לחתור ל''הסכם מדיני'', להסכם שכל הצדדים יודעים שאיננו סופי, אך ביכולתו להשיג שתי מטרות:
א. להפסיק את התהליכים שאנו עדים להם מאז יוני 1967;
ב. להציע לשני הצדדים דפוסי חיים חדשים שאפשר יהיה לחיות עימם. הסכם מדיני שייצור מציאות חדשה, בדומה להסכמי שביתת הנשק של 1949, אשר יצרו מציאות חדשה לאחר המלחמה.
אינני בטוח שניתן יהיה להשיג זאת, אך כל שלושת הצדדים מצווים לנסות. יש סיכוי להגיע לתוצאה ממשית כיוון שהן לפלסטינים והן לישראל יש פתרונות חד-צדדיים שהם עשויים ליישם, בהיעדר הסכם. הפלסטינים עשויים לממש את איומם ולפנות לאו''מ שיכיר בקיומה של מדינה פלסטינית. והפלסטינים עשויים ללכת גם על פירוק ממשלת הרש''פ והטלת האחריות על ניהול מלוא שטח הגדה המערבית – על 2-2.5 מיליון תושביה – על ישראל. ואילו ישראל יכולה, כמובן, ליזום נסיגה חד-צדדית, ולטעון כי כל מה שמעבר לקו אליו ניסוג איננו מענייננו.
הייתי בחוטאים
אין לי כישרונות ציור, אך מדי פעם, משעמום או בטלה, אני נוהג לקשקש ולשרבט. יש ארבע דמויות שנהגתי לחזור עליהן שוב ושוב – פיל, חתול, מיקי-מאוז וכן - פרצופו של
אדולף היטלר. השפם והתסרוקת המיוחדים של הצורר הנאצי משכו את קולמוסי.
שמעתי על הדחת הצוער מבה''ד 1. תמיד יכול להיות מפקד, ואפילו בכיר, הנוהג באיוולת אפילו בבית הספר לקצינים, אך כאשר כל המערכת הצה''לית נותנת גיבוי להדחת הצוער, יצאתי מודאג. אם צה''ל – משר הביטחון דרך הרמטכ''ל ועד לאחרון הדרגים - אבדו את חוש ההומור זו סכנה אמיתית וגדולה לכולנו.
דרושה פרדיגמה חדשה
